בסיפורו המרגש של אהרן מגד "יד ושם", עומדת במרכז העלילה השאלה הגדולה: מי סובל ממחלת השכחה – הסב היהודי הקשיש שחי שוב ושוב את מאורעות השואה, או נכדיו הישראלים שמסרבים להנציח את שם נכדו מנדלה, שנספה במהלכה? ההריון של הנכדה רעיה מתקדם, רגשי הכבוד שהיא רוחשת לסבה הניצול הם עזים, אבל כך גם רצונה להיאחז בישראליות המודרנית. ומי יעלה על הדעת לקרוא לבנו מנדלה בישראל 55', מחוץ לגבולות כפר־חב"ד?
בסיפור קצר אחד ונוגע ללב פילח מגד את המתח היהודי־ישראלי של ראשית המדינה לשלל קונפליקטים שמלווים אותה עד היום. קונפליקט ההנצחה, למשל. לפני כשנתיים החליט מפקד חיל הים דאז, אלוף רם רוטברג, לקרוא לצוללת העתידה להשתבץ בשורות צה"ל בשם "אח"י דקר" – על שם הצוללת שבינואר 68' טבעה עם כל 69 אנשי צוותה. האסון הכואב, שפצעיו נותרו פתוחים עד מציאת הצוללת כעבור 31 שנים, ממשיך ופוצע באופנים שונים במשפחות השכולות. לצד מי שהתרגשו מהמחווה, היו בני משפחה שחשו כי במקום הנצחה יש כאן מעשה השכחה ברוטלי.
לפני כחצי שנה נפתח הנושא לדיון מחודש, בהשתתפות הדרג הצבאי הבכיר של החיל ורבים מבני המשפחות השכולות, שהגיעו לעימותים קשים בינם לבין עצמם. בתום התייעצויות נוספות הוחלט בכל זאת להשאיר את השם על כנו, מה שהביא למבצע חשאי יוצא דופן ביחידה למודת הסודיות. ב־20 בפברואר נקראו לחדר התדריכים כל לוחמי שייטת 7 – יחידת הצוללות. מפקד השייטת פתח בדברים והבהיר שתוכן השיחה הוא בעל דירוג "סודי ביותר" עד לשעה חמש אחר הצהריים של אותו יום. בשעה ההיא עומד מפקד חיל הים הנוכחי, אלוף אלי שרביט, להוציא איגרת שתסביר כי החליט לא לשנות את שם הצוללת, מתוך הכרעה שההנצחה הטובה ביותר ל"דקר" הפגועה תהיה בדמות צוללת שעתידה לשרת את צה"ל עד שנת 2050 לכל הפחות.
מתוך רגישות לתגובות השונות הצפויות בקרב בני משפחות הנספים, הוחלט שאלה ישמעו על ההחלטה מפי הלוחמים עצמם, ולא בדרכים הקלוקלות שהפכו לדבר שבשגרה בקבוצות הוואטסאפ. בשעה חמש בדיוק, בלי שאיש מעשרות השותפים לסוד הדליף דבר וחצי דבר, התייצבו בעת ובעונה אחת לוחמי הצוללות בפתחו של כל בית מבתי המשפחות – בבאר־שבע ובחיפה, ברמת־אפעל ובאשקלון, בירושלים ובקיבוץ מבטחים. כל אחת מ־69 המשפחות הכניסה לביתה באותו רגע זוג חיילים – האחד בסדיר והאחר איש קבע. כל צמד כזה ישב עם בני המשפחה שאיבדו את יקירם לפני חמישים שנה, הקריא את האיגרת של מפקד חיל הים, שוחח איתם, וביקש לשמוע על הנופלים. גם מי שחששו שההנצחה הזו מוחקת את זיכרון הצוללת הנספית, גם מי שחששו שהשם הזהה יביא חלילה לגורל זהה, קיבלו בחום ובהתרגשות את אנשי השייטת הנוכחיים, החליפו עמם טלפונים וביקשו לשמור על קשר.
אחרי הוויכוחים, העימותים ואפילו הבוז הקשה בין המשפחות התומכות למתנגדות, הן יעמדו השבוע כולן יחד בהר הרצל, סמוך לאנדרטת ההנצחה של הצוללת, ויבכו יחד את יקיריהן. בפעם המיליון ניאלץ כולנו להודות שרב המחבר על המפריד – בין תפיסות, בין דורות, בין אידיאולוגיות. עד שנלמד להתלכד סביב השמחה של יום העצמאות, אנחנו נאלצים להסתפק בחיבור קורע הלב הזה של יום הזיכרון.
לאחוז או להרפות
ואחרי הכול, "יד ושם" של מגד איננו באמת סיפור על הנצחה. בעודו מתכתב עם שם המוסד ששנתיים קודם לכתיבת הסיפור הפך לחלק מחוק ההנצחה של כנסת ישראל, ביקש מגד לדון על המרחב בין היהודי לישראלי, בין הישן לחדש, בין הרצון הכל־כך אנושי לחיות שוב ושוב את שאבד ואיננו ולא להרפות מהכאב, לבין הצורך האנושי לא פחות להתנער מעפר האבלות ולהמשיך הלאה.
מדי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מונים בחדשות את מספר הניצולים שעוד חיים בינינו, ותוכניות הטלוויזיה מדברות על הטרגיות בלכתם של אלה שיכולים לספר את הסיפור הנורא ההוא בגוף ראשון. אלא שהמסוגלים לספר הם כמובן אלה ששרדו, שהצליחו להאריך ימים; האחרים נשארו קפואים בזמן השחור ההוא, וכמו מנדלה של מגד כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אבל רק יחד הם מרכיבים את הסיפור המהותי של ניסיון השמדת העם. רעיה ויהודה הישראלים קוראים לבנם בשם המיליטנטי אהוד, ובכך מתחיל נתק משפחתי שסופו אינו ידוע. הסב נותר לבדו, מתכחש לנינו ולנכדתו, והנין מתואר כיתום מאבות. אולם למעשה, מנדלה־אהוד הזה חי בתוכנו. גם לו נקרא הפעוט בשם מי שאמור היה להיות קרוב משפחתו, היום הוא ודאי כבר היה אוחז בנכדים שנקראים בשמות אחרים לגמרי. השם מנדלה היה נכחד מהפרוזדור המרכזי של החברה הישראלית במוקדם או במאוחר, אבל השואה לא.
השואה יושבת לצד האינקוויזיציה ו"הסופות בנגב"; עם הפרעות הקבועות שהביאו חוקי עומר על יהדות המזרח, ועם הפוגרומים בעיירות היהודיות באירופה. הודות לטכנולוגיה היא מונצחת יותר ונלמדת, מועברת לדורות הבאים כך שיעמדו על המשמר, שלא יאבדו יהדותם לדעת כפי שביקשו הפורעים. שישמרו על עמם, זהותם וארצם. כי איש לא יעשה זאת במקומם. ובזה כוחם של היד והשם, של ההנצחה הבלתי פוסקת, אם בגוף ראשון ואם בכלי שלישי. שכן תפקיד הזיכרון גדול מסך סכסוכיו.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
