בכל שנה חוזרת התהייה: איך הופכים את תשעה באב ליום רלוונטי לציבור הישראלי? החוק הישראלי מכיר בשלושה ימי אבל שנתיים: ימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל, ותשעה באב. אבל בעוד בשני ימי הזיכרון הראשונים אין שום צורך באימת החוק ועונשיו כדי להטמיע תחושת אבל אמיתית, בתשעה באב גם החוק ועונשיו לא מספיקים.
הסיבה פשוטה: השואה, שרבים מקורבנותיה עדיין חיים בינינו, טבועה בבשרו של כל יהודי בימינו. גם מי שאיש מבני משפחתו לא נספה, מזריק לעורקיו את זיכרון השואה דרך סיפורי המשפחות של חבריו, מערכת החינוך וכמובן אמצעי התקשורת. ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור אנחנו אבלים על מוות שעדיין אורב לנו מדי יום.
תשעה באב הוא לא רק אבל על אסון רחוק; יהודים שחיו בגלות, תחת אימי הפרעות שהיו עלולות לפרוץ בכל רגע, היו יכולים להזדהות בקלות עם האבל על חורבן הריבונות היהודית, גם אחרי מאות שנים. יהודים החיים כיום, בין במדינתם הריבונית בין מחוצה לה, כבר לא חשים תחושה דומה. לא במקרה נענים שומרי מצוות רבים לקריאתו של הרב שלמה גורן לשנות לפחות את מילות התפילה "נחם את העיר האבלה והחרבה והבזויה", שמכחישה את מצבה המפואר של ירושלים היהודית בימינו.
בצר להם מנסים רבים למקד את אבלם בחורבן בית המקדש, שהוא הרי הסיבה העיקרית לקביעת תאריך הצום (הריבונות היהודית חרבה בתהליך מתמשך, וכך גם היציאה לגלות). אבל גם המקדש לא מצליח להצית את דמיונם של רוב היהודים. אדרבה, נראה שרובם לא רק אינם אבלים על חורבנו, אלא גם לא באמת היו רוצים שיוקם מחדש. בין אלה אפשר למנות גם רבים משומרי המצוות והמסורת, שממשיכים להתאבל על חורבן הבית ולייחל לבניינו כמצוות אנשים מלומדה, אבל לא כעניין שבאמת בוער בנפשם.
בסקר מקור ראשון לפני שנים אחדות, שהראה ש־75 אחוזים מבני הציונות הדתית תומכים בעלייה להר הבית, התברר שרק אחוזים ספורים תומכים בכך בשל הרצון לבנות את המקדש. רובם הסבירו את עמדתם בתחושת עלבון לאומי: איך ייתכן שלמוסלמים מותרת העלייה להר והתפילה בו, וליהודים לא?
חזון המקדש אינו מלבב לא רק משום שבעידן המאבק באכילת בשר אין רבים, גם בין הקרניבורים המושבעים, המייחלים לכך שסמל האמונה היהודית יחזור להיות בית מטבחיים ענק. יש לפחות עוד שתי סיבות עקרוניות, חזקות יותר, להסתייגות מן החזון. האחת היא המסר הסמוי שעומד דווקא מאחורי חולמי המקדש הנלהבים. התלהבותם מרמזת על אמונתם שבניין המקדש ישנה באחת את מצבו של העם היהודי, ואולי את מצב העולם כולו: לא עוד צורך להילחם באויבים; לא עוד קיטוב פנימי קשה; ומי יודע, אולי אפילו שלום עולמי. המסר התמים הזה משכיח מאיתנו את העובדה שגם בימי המקדשים הקודמים לא חווינו דבר מאלה: היו גם היו מלחמות חיצוניות קשות, וגם קיטוב פנימי אכזרי. למעשה, שני המקדשים חרבו בשל הסיבות הללו. גם שחיתות לא נעדרה, כידוע, מהממסד הדתי בימים ההם, ואין סיבה להניח שהמקדש השלישי יהיה שונה.
ההסתייגות השנייה חזקה אף יותר, וזו ההנמקה שבשמה מציעים לנו לייחל לבניינו המחודש של המקדש. המלים "חדש ימינו כקדם" נשמעות רומנטיות מאוד, אבל אם מתכוונים להן כפשוטן הן גם מסוכנות מאוד. מי שרוצה לבנות מחדש את המקדש בגלל חובה דתית של "העתק־הדבק" מימי קדם למאה ה־21, עלול לעבור לשלב הבא בשם אותו חזון בדיוק, ולדרוש מאיתנו גם לחזור ולסקול מחללי שבת, להשקות אישה שנחשדת בניאוף במים המאררים, ועוד כהנה וכהנה. בימינו קוראים לכך פונדמנטליזם.
אז מה כן? למה באמת לציין את תשעה באב, ולמה גם אני ממשיך לצום, ולא להתגלח לפחות בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לצאת הצום? מבחינתי הצום הוא על הגלות ועל מכלול האסונות שהביאה לנו, והוא גם תזכורת לצורך להיזהר מאוד מהתכונה היהודית להיות נאמן ועיקש בעמידה על עקרונות, עד כדי חורבן. זה חלק מן הפרדוקס היהודי המסוכן כל כך: אותה תכונה עצמה שאפשרה לנו לשרוד אלפיים שנות גלות, היא התכונה שתחזיר אותנו לשם אם לא נשכיל לסגת ממנה בתנאי ריבונות.
