בסלון ביתנו בפריז הייתה תלויה תמונה ענקית של שער ציון, ובפינתה הימנית, באותיות זהובות, המילה "ישראל". לא יכולנו לפספס אותה. בשוכבנו ובקומנו היא הייתה שם, מזכירה לנו לאן פנינו. סוג של תמרור, תזכורת תמידית לזמניותה של הגלות הצרפתית.
כאשר עליתי ארצה לבדי, נערה צעירה בת 15 בקושי, התמונה הזאת ליוותה אותי. אחרי דורות של ריחוק וגלות, אני הקטנה זכיתי לראות במו עיניי את שער ציון המקורי.
אני זוכרת את האושר שהציף אותי כשראיתי זקנים וזקנות יושבים ברחובות ירושלים, כשראיתי ילדים וילדות משחקים במגרש ההוא, מתחת לתחנת קו 38, ברובע היהודי. לא חשבתי אז על השועל שיוצא מבית קודשי הקודשים, אלא על התגשמות נבואת זכריה.
שלושים שנים עברו, וההתרגשות עדיין איתי.
בשביל אדם שבוחר לעזוב את הגלות ולעלות לארץ, ימי בין המצרים ותשעה באב הם אתגר. אתגר אמיתי.
לך תבכה על אלפיים שנות כשאתה צועד בתוך גאולה, אתה שטעמת טעם גלות מהי. לך תבכה על הכוס הריקה למחצה, כאשר כוס הישועות מונחת לפניך בכל בוקר. כאשר נהג האוטובוס משמיע בקולי קולות את השירים שהיו שמורים לרצועה היהודית ברדיו של הקהילה בצרפת. כאשר דגל ישראל תלוי בגאווה בפתח ביתך. כאשר ילדיך הצברים מדברים עברית. משרתים בצבא היהודי. מקימים פה דורות של אנשים שלא מכירים את טעם התלישות. שבעבורם הכול, ממש הכול, מובן מאליו.
סבא וסבתא שלי לא זכו לעלות לארץ. הם נפטרו כשכבר הייתי פה, והם קבורים שם, בבית עלמין קודר בפרברי פריז. כמה שבועות אחרי שהגעתי לארץ הם שלחו לי גלויה ובה ביקשו ממני להיות חזקה, להתגבר על הגעגוע. ובסוף כתבו: "אַת כל חיינו".
יצא לי להרהר הרבה במשפט הזה. מה הם רצו לומר לי, מעבר לאהבה שלהם? בעיניי הם אמרו לי שהם מגשימים דרכי את חלומם, את חייהם. אין זמן להתאבל כאשר כל כך הרבה מונח על הכתפיים שלך…
בשביל עולה שבחר בארץ, חצי הכוס הריקה של הגלות שטרם הסתיימה עודנה ריקה, אבל ההתמקדות בה דורשת מאמץ. כאשר שום דבר לא מובן מאליו קשה לך להתמרמר, גם אם דורשים זאת ממך.
מה פתאום "איכה ישבה בדד"? הרי ישבתי בדד, שם בצרפת, תלושה מעמי, מארצי וממולדתי. כל דקה בארץ הזאת היא אנטיתזה ל"בדד". היום, העיר רבתי עם. ואיזה עם.
אבל חייבים. לכן כמו בכל שנה אשב על הרצפה בתשעה באב ואנסה לבכות. לשכוח את ירושלים הבנויה. אכריח את עצמי לחשוב על תוצאות הגלות. על סיבות הגלות. הרי "בית חרוב החרבת, קמח טחון טחנת, עם הרוג הרגת". היינו רקובים מבפנים, כוהנים, מלכים, סיקריקים. בית המקדש לא היה מגיע לנו.
אז אני חושבת על קמצא ובר קמצא. על העלבון. אבל נזכרת מיד בחתונה של שרה תחיה, הבת של הרב יעקב ליטמן ואחותו של נתנאל הי"ד, שנרצחו בפיגוע. ועל האלפים שבאו לשמוח בשמחתה, כמה ימים אחרי האסון. נזכרת בערבות ההדדית של מבצע אנטבה. בתפילות החיילים שבהן כל אחד שם את היד על ראשו של האחר. כיפה אנושית. כיפת זהב.
אני חושבת על סיפור השוליה ואשת הנגר, על הבגידה שלהם, על דמעות הנגר, על גזר הדין שנחתם. אבל אז נזכרת בנגר המוזר אשר חלום אחד נושא הוא בלבבו, לבנות כיסא לאליהו שיבוא. אנחנו כולנו נגרים אשר בונים יום־יום כיסא לאליהו! והוא בא, בכל יום.
אני חושבת על ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, שהחריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו. אבל מה עם המנהיגים שלנו, אשר עמדו בגו זקוף מול אומות העולם בכל שנות קיום המדינה? מה עם פסיקותיהם האמיצות של החכמים בני הדורות האחרונים, אשר ראו לנגד עיניהם יתומים ואלמנות ועגונות, וקיבלו החלטות מנומקות היטב אבל לא פחדו ללכת נגד הזרם, בעוז ובענווה?
אני חושבת על המרגלים, ועל הבכי של העם, ועל העונש שנגזר בתשעה באב ההוא, במדבר. אבל מה עם העם הזה שבא מארבע קצוות תבל לארץ הטובה מאוד מאוד, ומנשק את אדמתה ומוכן למות למענה?
קשה, קשה להתאבל בתשעה באב, כשתשעה באב היה היומיום שלך רק לפני כמה שנים. קשה אבל חובה. כי המנוע היהודי עובד על הדלק הזה שנקרא תיקון, שאיפה אל השלם.
