אני מודה שהייתי במתח. כשקיבלתי את הודעת הפוש לקראת שמונה בערב מאחד מאתרי החדשות, ודווח בה על סרטון מטריד שבו נראה צלף צה"ל פוגע בפלסטיני לא חמוש, חשבתי לעצמי שאין לי כוח. אין לי כוח לאלאור אזריה 2. התיישבתי מול הטלוויזיה ודמיינתי את טורפי הנבלות שכבר חגים מעל גופו החי של "החייל היורה" בסרטון. מולי התיישבה יונית לוי במבט שהיא שומרת רק לערבים כאלה. היא הייתה חמורת סבר כל כך שלרגע חששתי שהגבות המכווצות שלה תצאנה ממקומן ותתנגשנה זו בזו. היא גייסה את הקול הרציני שהיא משתמשת בו כשהיא חוששת שהציבור המטומטם שהיא משדרת אליו לא מבין את חומרת העניין.
ואז שידרו את הסרטון. הקריין אמר בתחילה שהפלסטיני בתמונות נראה כאילו הוא צועד לכיוון הגדר אבל לא מתכוון לפגוע בה. שאלתי את עצמי איך נראה אדם שצועד לעבר גדר שהוא כן מתכוון לפגוע בה. מה, אשכרה יש פלסטינים שמתקדמים תוך כדי צעקות “אני עומד לפגוע בגדר"?
לא באמת הבנתי מי מדבר עם מי שם בסרטון, אבל אמרתי לעצמי שמה זה משנה, ליונית היה פרצוף ממש רציני אז בטח קורה משהו ממש נורא בהמשך. ואז ירייה, ואז חייל מקלל, ואז זהו. חוזרים ליונית, שרגע לפני שעברה לידיעה הבאה דפקה אנחה שבפולניה יכלה לזכות בקלות בתחרות אנחת הזהב השנתית בעיר קרקוב.
בחיי שחשבתי שפספסתי משהו. לקחתי את השלט והרצתי אחורה. שוב ירייה, שוב קללה. בצפייה שנייה קלטתי גם פריים אחד שלא קלטתי קודם. פריים כל כך הגיוני בעולם רגיל, וכל כך לא הגיוני בשכונה שלנו. פריים שבו הצלף שואל את המפקד שלו “יש שם ילד קטן, לתת?" והמפקד עונה לו בפשטות “לא". אז נכון, בעולם הערכים שלנו זה דו־שיח הגיוני, אבל מי בשכונה הזאת שאנחנו גרים בה קשור לעולם הערכים שלנו? הקטע הזה הזכיר לי סצנה מפורסמת בסרט “צלף אמריקאי" המספר את סיפורו של צלף בעיראק המתלבט אם לירות בדמות חשודה של ילד, ובסופו של דבר לא יורה. בסרט הוא מוצג כגיבור גדול, ואני שואל את עצמי כמה אנשים ששווים סרט והערכה ניצבים כעת על גבול הרצועה.
נזיפת המראיינים
אבל אם צה"ל יורה בבודדת, זה לא אומר שאחרים לא יכולים לירות באוטומט. צווחני הטוויטר החלו מיד לקונן על צעקות השמחה של החיילים, עיתונאים בכירים מיהרו לדרוש ועדות חקירה. בגלי צה"ל, “הבית של החיילים", מיהרו מראיינים קשוחים לנזוף בכל מי שהעז לומר שהוא לא מזועזע ממה שרואים בסרטון, והאלוף במיל' גיורא איילנד קפץ לתוכנית בוקר כדי לומר, בלי להזדקק לתחקיר האירוע, שבעיניו מדובר בניסיון רצח. לא פחות.
לזכות הפוליטיקאים ייאמר שרובם, אולי כתוצאה מטירוף אזריה, נשמו הפעם כמה נשימות לפני שפתחו את הפה. חוץ מח"כ איימן עודה, כמובן, שבתוך שתי שניות העלה ציוץ מזועזע. מוזר, על ההתקפה הכימית בסוריה לקח לו קצת יותר זמן להגיב. אולי הוא הסתבך בניסוח.
עוד בליל שידור הסרטון הודיע צה"ל שהוא צולם בדצמבר 2017. הבנתם את זה? חלק מהתקשורת הישראלית משתפת פעולה עם מישהו שעושה שימוש בסרטון ערוך (שכן אף אחד לא רואה מה עשה הפלסטיני התמים לפני הירייה), כחלק מקמפיין שמטרתו להציג את צה"ל כמי שיורה בחפים מפשע בלי הבחנה (אם צה"ל יורה בלי הבחנה, איך יש רק 30 הרוגים בשתי הפגנות בהשתתפות 80 אלף איש, ולא 3,000 פצועים?).
יום למחרת כבר התברר שבאירוע הוזהר הפלסטיני באמצעות ירי לאוויר, ורק לאחר מכן נורה. אבל ככה זה עובד כאן, צעקת “בן זו$%" של חייל שנטרל אויב ליד גבול מספיקה כדי להוציא מאיתנו צקצוק מודאג ולפתוח מהדורות. נדמה לפעמים שיש בתקשורת הישראלית מי שמבחינתם תפקיד החיילים הוא להיהרג ולא להרוג. בשבוע שאנו מציינים בו את מה שקרה כשליהודים לא היו חיילים על הגבול, אני דווקא שמח שבגבול המדינה שלי יש חייל שמרשה לעצמו להיות מרוצה לאחר שמנע מהאויב לפלוש אליה.
ולאלה שמיהרו לנדנק עם זה שלא למדנו את לקחי השואה. וואלה, ראיתי את דגל צלב הקרס שהניפו הפלסטינים. הלקח שלי הוא שצריך לפגוע במי שמזדהה עם הסמל הזה.
היסטוריה פלסטינית מפוארת
ואחרי שפרקתי עליכם קצת עצבים, נעבור לעיקר. הדבר הכי חשוב שצריך ללמוד ממה שקורה ליד הגדר בעזה, מלבד העובדה שאנחנו רחמנים בני רחמנים, הוא שמעולם לא הייתה “התנתקות" מעזה, ולעולם לא תהיה “התנתקות" מיהודה ושומרון.
זה לא אומר שבעוד חמישים, מאה, מאתיים שנה, לא יקום פה הדביל שיחליט לוותר על יהודה ושומרון, ולפי ההיסטוריה סביר שהוא גם יהיה בעל שורשים ימניים. אבל לא משנה איך הוא יבחר לקרוא למהלך ההזוי הזה, זו לעולם לא תהיה התנתקות.
כי מהפלסטינים אי אפשר להתנתק. כי מתרבות פרימיטיבית שרק כשהיא מוצאת מישהו לרצוח היא מרגישה שהיא עושה משהו; מתרבות שאחרי ש־17 אנשים שלה נהרגו ליד הגדר מיהרה לטעון שזה “יום מפואר בהיסטוריה הפלסטינית"; מתרבות שמעולם לא ייצרה שום דבר חוץ משהידים; מתרבות שהושקע בה כל כך הרבה כסף והיא ניווטה אותו רק לדם ומוות; מתרבות שגם בינה לבין עצמה נלחמת בעיקר על השאלה איך עדיף להילחם ביאהוד – מתרבות כזאת אי אפשר להתנתק.
כי אם נצא מיהודה ושומרון ונעזוב אותם לגורלם, הם יעשו את מה שהם יודעים, וזה להיכשל ולייצר עוד מדינה שפשוט נורא לחיות בה.
וכשזה יקרה, ולצד המדינה האיומה תפרח ותשגשג ישראל, תתחלנה הנשמות הטהורות כאן לומר שעם כל הכבוד לסיום הכיבוש, אי אפשר לחיות בשגשוג כששם חיים בזבל. והסיסמה “כל עוד לא טוב להם לא יהיה טוב לנו" תמשיך בכל הכוח.
אז נכון, יש עמים ערביים שעשו הפיכות והפילו משטרים חזקים פי כמה מחמאס. אבל לא שכנינו הפלסטינים. הם עסוקים רק ביהודים מעבר לגדר. כי גם הם יודעים שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם הוא עוד התנתקות.
אז מה עושים, אתם שואלים?
אין לי פתרון מושלם. אבל לפחות אני לא משלה את עצמי עם פתרונות שלא באמת קיימים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
