בתדירות יומיומית כמעט עולות הצעות למנגנון חדש שיאפשר העברת כסף לחמאס. מתי נתעורר ונבין שהבעיה אינה במתווה או במנגנון כזה או אחר, אלא בנו? המדינה מחפשת פתרון רציונלי אל מול ארגון טרור רצחני שמכה בנו ללא רחם, כולל בסבב האחרון, ועדיין ממשיכה להאמין שאפשר להפריד בין כסף המיועד למטרות צבאיות ובין כסף המיועד למטרות אזרחיות. מתי נבין שאי אפשר להשתיק אידאולוגיה רצחנית בתשלום פרוטקשן?
קל מאוד לבקר את ישראל על הרס התשתיות בעזה, הפגיעה בחפים מפשע והאיסורים על הכנסת חומרי גלם. אך הס מלבקר את חמאס שהביא את הרצועה לגיהינום כלכלי וחברתי. כשחמאס השתלט על עזה ב־2007, רמת החיים ברצועה הייתה קרובה מאוד לזו שבשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. 14 שנים אחר כך, רמת החיים הממוצעת של פלסטיני בעזה נמוכה פי 2.5 מרמת חייו של פלסטיני בגדה המערבית. זאת על אף סיוע בין־לאומי אדיר בסדרי גודל של שלושה מיליארד דולר, ו־360 מיליון דולר במזומן במזוודות קטאריות שישראל מאפשרת להכניס לרצועה בכל שנה.
הכסף וחומרי הגלם שהועברו לנזקקי עזה שימשו בסבב האחרון ל־4,360 רקטות ולרשת מנהרות לחימה תת־קרקעיות מתחת לכל שטחי הרצועה. לא לשיפור איכות המים, התשתיות או החינוך. אבל זה לא מה שיבלבל את אבירי זכויות האדם. במשך שנים של ממשלות ימין (לכאורה) נכנענו ללחץ הבינלאומי ולשכל הישר, העברנו מזומנים לחמאס, ובכך הבאנו באופן אקטיבי לשימורו בשלטון ולהמשך חיי הסבל של התושבים בעזה וגם בישראל.
וכאילו דבר לא קרה, אנו ממשיכים לשקר לעצמנו. בדיוני הקבינט לאחרונה בחנו אפשרות של שימוש בבנק הדואר בעזה להעברת הכספים לנזקקים. על מי אנחנו מנסים לעבוד? הרי חמאס קובע הכול, כולל מי ישתייך לרשימות מקבלי הכספים. מטבע הדברים אלו לא הנזקקים האמיתיים. כך גם לגבי מנגנון אחר שהוצע, שבו קרן מיוחדת של האו"ם תתפקד כמסלקת כספים, כך שהכסף יעבור מישראל לאו״ם ויחולק למשפחות נזקקות באמצעות אונר"א – הסוכנות הייעודית לטיפול בפליטים פלסטינים. אתם מבינים את האבסורד? הסוכנות המעסיקה טרוריסטים פלסטינים ידועים, מסיתה ללא הרף נגד ישראל ומקבעת את הנרטיב של זכות השיבה גם בלבבות הדור הצעיר – עליה נסמוך שתדאג שהכסף לא יגיע לחימוש מחבלי החמאס.
גם הרשות הפלסטינית איננה דרך אפשרית. בשנת 2007 הייתה הפעם האחרונה שהרש"פ נכחה בעזה. אז אנשיה נזרקו מהגגות, ולא כמטפורה. יחסי הכוחות היום אינם מתירים לה שום דריסת רגל ברצועה.
האמת המצערת היא שאי אפשר להכניס לעזה פירור ללא מעורבותו של חמאס, כי לחמאס תקציב אחד. בתקציב הזה הוא מנהל את החיים האזרחיים השוטפים ובד בבד עוסק בהתעצמות, בבניית כוח, בהגדלת האמל"ח ובהיערכות לסבב הלחימה הבא. המשמעות היא שאין כסף נפרד לסיוע הומניטרי וכסף נפרד לזרוע הצבאית. גם כסף שמובטח שישמש למטרות הומניטריות, משחרר לחמאס תקציב אזרחי לפעילות טרור ולרכישת אמל"ח.
חמאס חי וניזון מישראל. במקום דיונים על מנגנונים, הגיע הזמן לחנוק את חמאס כלכלית ולגרום לקריסתו. אם ארגוני זכויות האדם רוצים באמת לסייע לתושבי עזה האומללים, גם הם צריכים לתמוך בכך. כל עוד חמאס בשלטון יש להתיר רק סיוע הומניטרי הכולל מזון, תרופות, ביגוד וצעצועים, ומעבר תשלומים לדלק ולחשמל. לא כסף במזומן ולא חומרי גלם שישמשו נגדנו בסבב הלחימה הבא. אל לממשלה החדשה לחזור ולשגות באשליות קודמתה על הסדרים ומנגנוני תשלומים מול חמאס.
עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר עומדת בראש ארגון שורת הדין, הנלחם בזירה המשפטית למען מדינת ישראל
