היא יושבת שם, לשמאלו. ידה האחת קפוצה לאגרוף, מונחת על גופו המכוסה סדין לבן. ידה השנייה על עיניה הרטובות. כתפיה רועדות, רעד שלא הכירה עד כה, שלא חשבה שתכיר או תחוש בחייה. עורפה הכפוף מסרב להזדקף, נושא עליו משקל כבד מנשוא. מה השעה עכשיו? כמה זמן היא יושבת ככה?
בדד. היא יושבת בדד.
אורות הפלואורוסנט של בית החולים דולקים בלבן אך היא רואה רק חושך, חושך סמיך ואפל. כמו וילון קטיפה שחור ומאובק. חושך שסוגר על קנה הנשימה. נשימה. היא נזכרת שעבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שלקחה אוויר. היא מרימה את ראשה לאט, פונה אליו. מתבוננת בין אצבעותיה.
לא מאמינה.
מולה היא רואה את עצמה, יושבת לצדו במכונית המשפחתית. שיר ילדים ברקע, שקית תפוצ’יפס וחצי תפוח עם סכין בידה והיא פונה לאחור בקלילות “מי עוד לא קיבל?”. הוא מעיף מבט לעברה ברגע קצר של האטת הנסיעה, חיוך.
לאן הם נסעו? היא לא זוכרת. רק את הרגע הזה. עיניה הרטובות מתבוננות בבלון הזיכרון הבהיר ויד דמיונית מתרוממת לעברו ובדיוק אכזרי דוקרת אותו בסיכה. והוא מתפוגג.
היא מורידה את ראשה, ידה עוד לא משה מן הסדין הלבן, עולה אל פניו, אל עיניו העצומות, אל פיו החתום, נטול החיוך הנצחי שהיה שם. היא מעבירה את ידה לאט־לאט, באצבעות רועדות. מוודאת שידה לא תשכח שום פרט. שהכול יישמר בגופה, בדיוק כמו שהיה.
כמה זמן חולף? ומי שם לצידה, נושם בכבדות, נוגע בכתפה.
בדד.
גם לה מגיע
על הכיסא הגבוה במטבח היא יושבת, קפואה והמומה. ידיה עדין רטובות משטיפת הכלים של ארוחת הצהריים שאכלו אחיה, היא לא הספיקה לנגבן. היא בוהה בטלפון הנייד המונח לידה שערה נשפך משני צדדיה והיא תוהה איך. איך יתכן שדווקא היא, שהכול תמיד הלך לה, שהייתה תמיד המוצלחת והיפה מכל המשפחה דווקא היא שוב קיבלה דחייה.
היא ידעה בדיוק מה צריך לקרות, ידעה איך מרגישה אהבה, היא חוותה אותה. הרגישה איך ליבה מתרחב מהתרגשות, יותר מפעם אחת אבל תמיד זה לא היה מספיק. זה היה כמעט, ליד. ותמיד זה נגמר, פשוט נגמר.
וגם הפעם, שוב, היא העזה, פתחה את לבה, התקלפה, נתנה את עצמה, קיוותה וייחלה. זה לא היה קצר והפעם היא כמעט העזה לקוות שהנה סוף־סוף, גם לה מגיע הסוף הטוב.
אך זה לא צלח. ושוב הפרידה ושוב השקט שאחרי.
בדד. היא יושבת בדד.
מנסה להרגיש איפה בגוף זה כואב. בלב, בידיים, ברגליים שנושאות את העול הזה וממשיכות לתפקד.
דמעה זולגת מעיניה, פירורים של ייאוש מתגלגלים בתוכה.
היא זוכרת בכאב איך בילדותה לבשה שמלה לבנה נפוחה ופורחת, על ראשה זר פרחים צבעוני, כשליוותה יחד עם אחותה את דודתה אל חופתה.
כל כך אהבה את מראה הכלולות, את המבט בעיניים, את ריח הבשמים הפורח באוויר. כל כך חלמה להגיע גם היא לשם. אך לשווא.
בדד.
הנער הזה, לא אזכה
קולות רגלי האנשים הדורכים באדמה מתחילים לדעוך ולהתרחק מאחוריו. הוא יושב על ברכיו, טליתו על כתפיו וידיו בצידי גופו, מלמוליו מתערבבים בבכיו, עיניו ממוקדות, פתוחות לרווחה, מביטות בתלולית הטרייה שמולו, כל כך קטנה, כל כך מנוכרת. מעליו נישאת השמש, גבוהה בשמים, חמה ומלטפת, אך הוא רועד ומכווץ, הטישו לידו נערם זה מכבר. הוא מקנח אפו בקולניות ונזכר. רק אתמול הוא שלח לו הודעה שלא ישכח לאסוף את משקפיו לפני חזרתו לישיבה, רק אתמול הוא השיב לו שעליו לסדר את רצועת התפילין של ראש שהחלה מעט להיקרע.
איך?
הוא לא מבין איך דווקא הוא, עלם החמודות שלו, הלמדן נעים ההליכות, שדאג כל הזמן לאמו ואביו, שמעולם לא שכח לומר תודה, ודווקא בהגיעו להילולת רבי שמעון, דווקא שם מכל המקומות בעולם.
בדד. הוא יושב בדד.
הוא מביט בירגזי שנח על האדמה הטרייה. זה לא צריך להיות ככה. לא ככה. זה לא ייתכן. הוא מרגיש אבוד. מבולבל. איך השמש ממשיכה לזרוח? והציפור, איך הכול ממשיך כאילו דבר לא אירע, ואני חרב עליי עולמי? איך ייתכן שהנער הזה, לא אזכה לראותו תחת חופתו, לא אכניס את בנו בבריתו של אברהם, כל מה שיישאר ממנו יהיה מקבץ זיכרונות רכי שנים ושיש אפור דומם.
בדד.
סגולה לגופייה קטנטנה
הם יושבים שניהם דוממים ואסופים כל אחד בעצמו, הקומקום מזמן סיים לרתוח אך איש מהם לא טורח לקום ולמלא את הכוסות בגרגירי הקפה בתוכן. עברה שעה מאז שמישהו מהם העז לפצות את פיו.
בדד. הם יושבים בדד.
לפניהם נח המסמך האכזר אך המוכר, כאילו ביובש ובחיוך מזלזל מציב שוב מול הפנים שלהם את האכזבה והכישלון. הם כבר הפסיקו לספור את הפעמים שבהם קיבלו דף שכזה. כבר דקלמו את מילותיו בעל פה. לא פעם הם כמעט ויתרו, החליטו להפסיק לנסות, בשביל מה? ומה הטעם?
אבל הפעם הם הרגישו אחרת. מה הם לא ניסו, איזו סגולה הם לא עשו. הלכו לכל רב שסיפרו להם עליו, פנו לבכירי הרופאים, הכינו את עצמם נפשית ופיזית, והפעם הם היו בטוחים שהנה, עכשיו זה יצליח.
היא כבר לא הייתה יכולה לשאת את השקט הצורם בביתה, את מבטי החברות והמשפחה בכל אירוע משפחתי, את החלומות שפעם אחר פעם הכאיבו בחוסר הממשות. כל כך קיוותה שסוף־סוף תזכה לעמוד כמו שכנותיה בחלון הבית ולתלות על חבל הכביסה מכנסיים קטנטנים, גופייה עם פסים צהובים.
והוא, כמה חלם ורצה וקיווה, סוף־סוף, לחבוק אותו בזרועותיו, לעטוף אותו בשמיכה להעיף אותו גבוה בשמיים כמו מטוס. לשמוע את קולו מצחקק. אפילו שיווע לקול בכי קטן. כמה פעמים הסמיק בבית הכנסת כשעלה לתורה והרב עשה לו מי שבירך ולאוזני כול התפלל עליו לילד, כמה פעמים השפיל את עיניו כשראה אותה עומדת באי נוחות ליד חברה עם עגלת תינוק. ועכשיו שוב.
בדד.
