העולל עולה לכיתה א' והגיע הזמן להחליף לו כינוי

טוב אולי באמת הגיע הזמן להחליף לו כינוי.

בשנת הלימודים הבאה העולל יעלה לכיתה א', מה שאומר שיהיו לו חברים, וגרוע מכך, חברים שיודעים לקרוא. הדבר האחרון שחסר לי הוא שבג'ונגל האכזרי של בית הספר, שיקבע אם הוא יהיה מהנדס טילים או הומלס עם אקורדיון שמנגן שירי עם סובייטיים, מישהו מכיתה א'3 ייכנס לפייסבוק ויגלה שאבא של פלג קורא לו עולל באינטרנט. הכינוי הזה ידבק בו לנצח, גם אם בסוף הוא יהיה רמטכ"ל. בשבעה ימים ובדיוקן תופיע כתבה על "העולל שנהיה רמטכ"ל".

לפני כחודש קיבלנו את השיבוץ של העולל לבית הספר, והתאכזבנו. רצינו בית ספר מסוים, אך הוא ממש מבוקש והמועמדים אליו צריכים לצלוח הגרלה בגלל פערי הביקוש וההיצע.

האמת? לד"ר זמרי זה הפריע יותר. בית הספר הזה רחוק יותר מהבית, ומצריך מאיתנו לוגיסטיקה מסובכת שכוללת הסעות בבוקר ואספקת מזון שוטפת לאורך כל היום. אני לעומת זאת הסתפקתי בבית הספר "הרגיל", שבע דקות הליכה מהבית, שכולל אוכל ונוחות קיומית.

ניהלנו על זה כמה ויכוחים, עד שנזכרתי שעדיין לא השלמתי את התואר הראשון שלי, ואני מדבר עם דוקטור. נראה לי שבענייני חינוך פורמלי עדיף לתת לה להוביל. כשלא קיבלנו את בית הספר שרצינו התחלתי לעשות מה שכל אדם לא מרוצה עושה, ושכנעתי את עצמנו שעדיף לנו שלא קיבלנו, ושבית הספר הרגיל עדיף, ושמי בכלל צריך את בית הספר המתנשא הזה, ויאללה יאללה מי הם בכלל, ושילכו לחפש אותנו ושהם עוד יחזרו על ארבע.

שירן לעומתי פשוט התיישבה וכתבה מכתב ערעור לעירייה. הערעור התקבל. הדוקטור ניצחה.

תפילה למשקוף

השבוע הוזמנו אחר כבוד למפגש הראשון של העולל עם חבריו החדשים בבית הספר. ההזמנה ניתנה להורה אחד בלבד, כדי לא להכביד יותר מדי במצלמות, ובדיון מעמיק שארך דקה וחצי החליטה שירן שהיא תהיה ההורה הזה.

בשעה שהמתנתי בבית, קלטתי שמאז משחק האליפות של מכבי חיפה לא הייתי במתח גדול כל כך. המחשבה שהילד שלי עלול לסבול ממצוקה חברתית שוברת לי את הלב ואין לי שום דרך להתמודד איתה נפשית. ולא רק הילד שלי. לפעמים אני יושב מול מהדורות החדשות, שכוללות אסונות רבים ומשונים שהסתיימו במוות, פציעות קשות או קואליציות מוזרות, ועדיין הדבר היחיד שיכול לגרום לי להתפרק ולהזיל דמעה מול עודד בן־עמי יהיה כתבה מפרקת על איזה ילד במודיעין שכל החברים מהשכבה מחרימים אותו ואף אחד לא בא לבר מצווה שלו.

תמיד הייתי ילד די מקובל – לא הייתי כוכב חברתי, אבל מעולם לא סבלתי מחרם. אולי הייתה פעם אחת שקצת הסתבכתי עם ילד מקובל מדי, וגם חטפתי הצקות מזדמנות על היותי נמוך, אבל באופן כללי ההומור והיכולות החברתיות שלי תמיד סידרו לי מקום בספסל האחורי של האוטובוס. אבל אני זוכר היום בכאב גדול כל ילד שכן סבל מדברים כאלה. ואני מאוכזב מעצמי שלא הייתי מספיק חזק להילחם במגמה. אף פעם לא התעללתי במישהו, אפילו זכורים לי כמה מקרים שפתחתי בעימות נגד התעללות חברתית, אבל לרוב שתקתי.

אני זוכר את יונתן מהיסודי, שההורים שלו הלבישו אותו מוזר מדי, וכולם בתגובה התלבשו עליו ועשו לו את המוות על השלייקס. בעיני המשפחה שלו, שעלתה מברית המועצות לפני רגע, הם כנראה נחשבו למראה חגיגי ומהודר, אבל בבית הספר היסודי בעפולה הם היו כר פורה להקנטות. אני זוכר את יוסי, שסבל מבעיית דיקציה קלה, אך בשנות התשעים קלינאיות תקשורת לא היו בנמצא בבירת העמק והשי"ן הנחמדה שלו זכתה ללעג מוגזם. אני זוכר את דניס, שסבל מפצעי בגרות בשלב מוקדם מאוד, מה שלא הקל על חייו בתקופה ההיא.

כיתה צריכה קורבן, והיא תמיד מוצאת אותו. גם לי זה קרה בתקופה מסוימת, מטעמי גובה כאמור: אומנם לא הייתי הילד הכי קטן בכיתה, אבל הייתה תקופה שגובה לא היה הצד החזק שלי, מה שגרם לכמה נודניקים שגבהו מהר יותר להקניט לי את הצורה. אני זוכר ששכבתי במיטה בחדר שלי והתפללתי לאלוהים, שעוד לא ידעתי שאני מאמין בו, שיגביה אותי – לא צריך הרבה, רק כמה סנטימטרים. הייתי מודד את עצמי בכל יום ומסמן בעט על המשקוף. כשהצמיחה התעכבה הייתי משקר לעצמי שאני לא עומד על קצות האצבעות, ומסמן סימון שקרי רק כדי להרגיש קצת יותר טוב.

בשלב מסוים פניתי להורים ואמרתי להם שאני רוצה שנלך לרופא, שייתן לי הורמון גדילה. אבא אמר שעדיף לחכות קצת. אמרתי לו שקל לו להגיד כי הוא מטר ותשעים, וכי גולן לא מציק לו בהפסקות. הוא אמר שיהיה בסדר. בסוף באמת היה בסדר, ובתוך קיץ אחד גבהתי בעשרים סנטימטר בערך. כשחזרתי לכיתה בתחילת שנת הלימודים הקפדתי לעמוד הרבה ליד גולן, הגמד הזה.

לקרוא לילד בשמו

בקיצור, שקעתי במחשבות קיומיות וכבר שתי דקות לא סימסתי לשירן שאלה על איך הולך לעולל עם החברים החדשים. שלחתי לה הודעה מבוהלת והיא ענתה שהכול בסדר והוא מסתדר יופי. נרגעתי קצת וחיכיתי שיחזרו הביתה.

אבל כשהוא חזר הביתה, בפרצוף קצת עצוב, הוא מיד הלך לחדר. שאלתי את הדוקטור מה קרה והיא אמרה לי שהכול היה סבבה, עד שילד אחד אמר לו שהוא לא רוצה שהוא יהיה בבית הספר שלהם. אשר יגורתי בא לי. ניגשתי אליו בחשש וניסיתי לדבר איתו, אבל הוא כבר היה שקוע באיזו תוכנית בטלוויזיה. ניסיתי לשאול את שירן איזה ילד זה היה, ואם אבא שלו נראה חזק, אבל היא אמרה שאני מגזים.

נשכבתי ליד העולל ושתקתי, אני באמת לא אעמוד בזה אם חס וחלילה הוא יהפוך לדניס או ליונתן או ליוסי. ליטפתי לו את הראש ואמרתי לו שיהיה בסדר. הוא הסתכל עליי בחזרה במבט של "אבא, מה אתה רוצה, אני סבבה". הסתכלתי עליו בחזרה, נישקתי אותו, וניחמתי אותו בזה שלפחות הוא לא ממש נמוך, ואין איזה גולן שקורא לו גמד.

אגב, לפני כמה שנים פגשתי את גולן. הוא ממש השמין.