העייפות מאיימת להכריע את הקואליציה בת החודש. יש פער בין הרעננות והעזוז שמקרינים ראשיה – רובם שרים שהתפטרו מהכנסת בחסות החוק הנורווגי – ובין תשישות הח"כים שלה שמעבירים לילות לבנים במליאה. עם כל הכבוד למצב הרוח הטוב של בנט, להתלהבות של לפיד ולפרגון ההדדי בצמרת הממשלה, המבחן הוא קודם כול הרוב בכנסת. ושם הם מגמגמים.
ההצבעה השגויה ביום חמישי של יו"ר הכנסת מיקי לוי בתום לילה ללא שינה, שהפילה את חוק הדיינים בקריאה השלישית, סגרה שבוע פרלמנטרי גרוע במיוחד לקואליציה: שינוי חוק יסוד הממשלה נדחה בהיעדר רוב של 61, לאחר שח"כ ולדימיר בליאק מיש עתיד חלה בקורונה, וגם חוק הקנביס של שרן השכל נדחה בגלל התנגדות רע"ם. לכל אחד מהאירועים הללו יש הסבר, אבל ההצטברות שלהם יחד עם נפילת חוק האזרחות, פרשת ההצבעה הכפולה של ח"כ אביר קרא ודחיית חוק ההשתמטות, מציבה בסימן שאלה בוהק את יכולת ההתמודדות של הממשלה עם האתגר הפרלמנטרי המרכזי שעוד לפניה: אישור תקציב המדינה. ההצבעה על התקציב וחוק ההסדרים ממושכת וסיזיפית, עם אלפי סעיפים; בניגוד לשאר החוקים וההצבעות שבהם הפסד הוא רק הפסד, בלי תקציב גם אין ממשלה.
גם לאופוזיציה קשה. ח"כ משה ארבל סיפר בריאיון רדיו שבנו בן הארבע שאל את אשתו, "אמא, אבא נפטר?", בעקבות היעדרותו הממושכת מהבית. ח"כ מירי רגב דיווחה שבשל הפיליבסטרים היא הגיעה לניחום אבלים אצל כמה חברי מרכז ליכוד אחרי שהשבעה נגמרה. "איך ניבחר אם אנחנו מבריזים לכל הבר מצוות והבריתות?", נאנחה, אבל התנחמה ביעילות המפתיעה של מלחמת ההתשה שהם מנהלים.
המלחמה הזאת גם כופה חוסר ענייניות טורדני על חברי הכנסת, שמצביעים שוב ושוב בניגוד למצפונם. חברי האופוזיציה וחברותיה התנגדו בשבוע שעבר לחוק לשמירת ראיות פורנזיות בעבירות מין, שבימי שגרה היה זוכה לתמיכה אוטומטית של כל חברי הכנסת. חברי הקואליציה הצביעו נגד חוק הפיצויים לנפגעי אסון מירון רק מפני שהגישה אותו האופוזיציה. חוק האזרחות היה רק הסמל, אבל הנגע התפשט מאז לכל תחומי החיים. את עיקר המחיר משלמים הקצוות האידאולוגיים, כמו מרצ ורע"ם שהצביעו נגד הקמת ועדת החקירה לטיפול המשטרתי בפשיעה והאלימות בחברה הערבית; ימינה ותקווה חדשה שהפילו את החוק לשלילת אזרחות ממחבלים (יש חילופי האשמות בין מפלגות הימין הללו ובין סמוטריץ' בשאלה מי מנע דחייה שתאפשר להגיע להבנות); וחברי האגף הליברלי בליכוד שתומכים בהתלהבות בחוק אי ההפללה לצרכני קנביס אבל יצביעו נגדו.
כדי לקיים את הקואליציה שבין מרצ ורע"ם לימינה ותקווה חדשה, בנט ולפיד הבטיחו לעסוק רק בנושאים שנמצאים בהסכמה לאומית רחבה. התוצאה בינתיים היא שגם הקונצנזוס נעשה שנוי במחלוקת.
נקודת התורפה האידאולוגית החריפה ביותר בהקמת הממשלה הייתה השותפות עם רע"ם, וזו גם נקודת התורפה בתפקוד היום־יומי שלה. הוכח שאפשר להכניס את הערבים לקואליציה אבל לא בטוח שאפשר להכניס את הקואליציה אליהם, ולהחיל עליהם את המשמעת הקואליציונית.
מנסור עבאס מבין שההישג הגדול שלו – בעצם הקמת ממשלה שבה מפלגה ערבית היא שותפה לגיטימית – נמצא בסכנה. הניסוי הפוליטי חסר התקדים עבר בהצלחה את השלב הראשון, אבל עלול להיכשל במבחן הזמן. בזמן שהוא מתייסר עם המשמעת הסיעתית הרופפת אצלו, הוא רואה כיצד יריביו ברשימה המשותפת פורחים. במקום להתייבש באופוזיציה כשרע"ם מזרימה תקציבים למגזר ומובילה מדיניות, טיבי ועודה פתחו בזאר עצמאי במסדרונות הכנסת: הרשימה המשותפת סוחרת בגלוי עם שני הצדדים. חופשייה ממשמעת קואליציונית או אופוזיציונית, היא לא נדרשת לפשרות מצפוניות ובוחרת בפינצטה באילו הצבעות היא עוזרת לקואליציה ובאילו היא עם האופוזיציה. איימן עודה נצפה מתלחשש במליאה עם נתניהו, אבל מנהל שיחות צפופות גם עם בכירי הממשלה. ציר ביבי־טיבי משתף פעולה כדי להביך את בנט־עבאס, אבל במשותפת יודעים גם להיות רשת הביטחון של הקואליציה, בכפוף לתג המחיר שמוצמד לכל הצבעה.
הציר החזק ביותר הוא עדיין בין החרדים לערבים. כבר שנים שמשה גפני ואחמד טיבי משתפים פעולה בהצבעות בכנסת, ולאחרונה גם דרעי משקיע שעות בתחזוק הקשר עם מנסור עבאס (שהתנגד לחוק למניעת השתמטות בנות, לא בגלל ההתנגדות לצה״ל אלא בגלל הפגיעה הדתית בחרדים). חוק הגיוס יהיה מבחן דרמטי לברית המיעוטים הזאת, ובעיקר לעבאס: אם לא יצליח לייצר דנ"א קואליציוני במפלגה שטועמת לראשונה את טעמו החמוץ־מתוק של השלטון, ולהשתלט על ארבעת חברי הכנסת שלו, המהפכה שרשומה על שמו תסתיים כעוד הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
מי שמחפש סדקים באופוזיציה, או לפחות פערי טמפרטורה, היה צריך לעיין בסוף השבוע בעיתונות החרדית. ביום שישי לפני כשבוע פרסמה מועצת גדולי התורה של דגל התורה, בשער יתד נאמן, כרוז חריף וארוך נגד הממשלה: "אין לשתף פעולה עם השלטון", כתבו בכירי הרבנים הליטאיים, "וקל וחומר שלא להתמנות אצלם לתפקיד כלשהו, כגון יועצים". הם גם הזהירו את ראשי המוסדות והרשויות המקומיות מלקיים קשר עם משרדי הממשלה, "רק לצורך שגרת הקיום ושאלת חכם, וגם אז לקיים את ההכרח בלבד אשר לא שייך בלתו", וכמובן הוסיפו מתקפה על מוסדות ה"ממלכתי־חרדי" ועל שינוי הקריטריונים של ליברמן.
המועצה המקבילה, של החסידים, המתינה עוד חמישה ימים עד שפרסמה כרוז מקביל, קצר ומתון, המבקש ממי שנצרך לקשר עם משרדי הממשלה ומוסדות השלטון "שיעשה אך ורק לצורך קיום הכרחי בלבד". במונחי מכתבי רבנים חרדיים זה מכתב כמעט לקוני. הפער הזה, בנוסח ובעיתוי, מקפל בתוכו עימות פנימי. זה לא עימות בין ליטאים לחסידים אלא מאבק פנים־חסידי, בין נציג חסידות גור יעקב ליצמן, ובין הצמד אייכלר־פרוש, שמתנהלים כתת־סיעה בתוך תת־סיעה עוד מימי הממשלה הקודמת. הרטוריקה של שניהם נגד ממשלת בנט־לפיד חריפה כמו של שאר חבריהם, אבל מאחורי הקלעים הם מתחילים לאבד סבלנות, כל אחד מסיבותיו. בראש ובראשונה, פרוש רצה להוכיח לליצמן שאינו שולט לבדו באגודת ישראל, אבל מעבר לכך – פרוש הוא דור שלישי לעסקנות. האיש ידע אינספור מערכות פנימיות בתוך המגזר. מעת לעת ניצח, לפעמים נחל מפלה, אבל תמיד ידע, גם אחרי הקרבות העכורים ביותר, לנער את אבק המאבק בבוקר שאחרי ההפסד, ולגשת לסחור עם המנצח. הזעם הקדוש הרי לא מתורגם ללחם, לחלב ולתקציבים.
ח"כ אייכלר דווקא מתמחה בזעם קדוש ואפילו בימי נתניהו הוביל קו מעט אופוזיציוני, אך דווקא פטרונו הרוחני האדמו"ר מבעלז נחשב עצמאי בתוך ההנהגה החרדית. כך היה בקורונה כשהוביל בגאון את הפרת ההנחיות בחצרו, וכך בשבוע שעבר, כשסיכל ממעון הקיט שלו בקריית־יערים את החתימה המשותפת על הנוסח החריף שהציעו הליטאים. "זה נבלה וזה טרפה", השיב למזכיר מועצת גדולי התורה שניסה להסביר לו מדוע הממשלה החדשה מסוכנת מקודמתה.
עד עכשיו המחלוקת הזאת נותרה פנימית ובניואנסים, אבל כשאייכלר נעדר מההצבעה על ועדת החקירה לפשיעה במגזר הערבי – שת"פ חשוב שלהם עם המשותפת – היו ביהדות התורה מי שכבר החלו להריח קונספירציות. מקורבי אייכלר מיהרו להבהיר שהוא נאלץ לצאת מסיבה אישית אחרי שראה שגם אם יישאר לא יהיה רוב, והכחישו כל קריצה אל הממשלה. האמת, קל להאמין לכך, פשוט מפני שאין פרטנר בצד השני. קואליציה ערנית הייתה מזהה את הסדקים הללו, מתגמלת ומסכסכת, סוחרת ומפצלת, אבל הממשלה הנוכחית לא מזהה סימני בקיעים אצל יריביה כשהיא טרודה כל כך באיחוי סדקיה שלה.
