לפני שבוע פגשתי במקרה את שמואל בוקסנבוים שלמד שנתיים מעליי בישיבה. שמואל היה בחור כלבבי, טיפוס קצת פרוע אבל עם ראש על הכתפיים שמשום מה כולם בישיבה קראו לו סילקא. שם שעד היום לא ברור מי הגה ומתי הודבק לו לראשונה, אבל מי שהכיר את שמואל הבין די מהר שסילקא זה הדבר האמיתי ושזה שם שהולם את שמואל הרבה יותר מאשר שמואל. ולכן גם עכשיו, כשאני כותב את הסיפור עליו, אקרא לו ברשותכם סילקא, כי זה מסתדר לי יותר עם הזיכרונות שלי ממנו.
אז באמת, לפני שבוע אני הולך לתומי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים ולפתע במרחק־מה ממני אני מבחין בסילקא. לרגע חשבתי שאולי אני מתבלבל, כי סילקא שלפניי קצת הקריח וקצת השמין ומשהו בזיק השובבי בעיניים שלו קצת כבה. אבל די מהר זיהיתי את ההליכה שלו ואת דגם הנעליים שהוא לא החליף מאז שהכרנו ועד היום. יש אנשים כאלה שלא מחליפים דגם בנעליים במשך עשורים שלמים, וסילקא הוא אחד מהם. אז התקדמנו והתקדמנו, וסילקא נראה מעט טרוד ועדיין לא שם לב אליי, אז קראתי לו, סילקא! והוא מיד הסתכל לצדדים וחיפש מי קורא לו ואז ראה אותי ורץ אליי ונפלנו איש על צווארי אחיו בחיבוק אמיץ ונוסטלגי.
איפה הסילקא הזה? מה קרה לו? מה דרס אותו? למה הוא כזה דהוי עכשיו? הרי לא הגיוני שהסילקא ההוא מת ונעלם ומה שנשאר עכשיו זה איזה שמואל אפרורי וחסר חיות
שאלתי אותו, מה המצב סילקא? שנים! והוא חייך ואמר לי בביישנות לא אופיינית, אני כבר לא סילקא אחי. אני שמואל. בעצם, תמיד הייתי שמואל. ואני אמרתי לו, בחיים לא! בשבילי אתה סילקא גם אם ימות העולם. והוא הרצין באחת ואמר לי במבט חמור ולא אופייני, מה, אתה לא מבין מה שאני אומר לך? אין יותר סילקא. היה. נגמר.
ואני הייתי בטוח שהוא מסתלבט עליי עם הקשיחות התוקפנית הזו שלא הייתה קשורה בכלום למפגש אקראי כזה ולבבי כזה, אז אמרתי לו, אתה רציני אחי? והוא אמר לי, רציני, רציני. ואני בלעתי את זה למרות שהתגובה שלו ציערה אותי ואפילו קצת פגעה בי. אז ישר העברתי נושא ושאלתי אותו, מה איתך היום? מה אתה עושה בחיים? וסילקא אמר, הכול רגיל ברוך השם. אני לומד במיר שני סדרים ויש לי כבר שלושה וחצי ילדים. ואני אמרתי לו וואו! וואו! מי היה מאמין. וסילקא שתק והנהן. אז אני, כדי להפשיר את הקרח, הזכרתי לו את הלילה החורפי ההוא שבו מנחם אמסלם, סילקא ואני הכנו מרק ירקות שורש על הגזייה של מנחם ואז התעטפנו במעילים, עלינו עם הסיר לגג של הישיבה ושתינו את המרק המהביל בכפור הירושלמי ואיך היינו בטוחים שאנחנו היצורים הכי מגניבים עלי אדמות.
וסילקא חייך בעגמומיות ואמר לי, כן, היו ימים. היינו סתם טיפשים. ואני קלטתי שסילקא ממש לא בקטע של להתרפק איתי עכשיו על זיכרונות מפעם. ויותר מזה, סילקא כבר לא אוהב את הסילקא שהוא היה. להפך! הוא אפילו קצת שונא את הסילקא ההוא עם רוח הנעורים, עם הטרלול, עם התשוקה ועם חוסר הוודאות. וזה עוד יותר ציער אותי.
לפתע היה נדמה שסילקא הזדקן בשישים שנה וזה לגמרי לא הסילקא שאני מכיר. איפה הסילקא שהיה מפעיל במערכת הסטריאו שלו גאנז אנד רוזס בפול ווליום ורוקד בפיג'מה עם ציורים של פו הדב. איפה הסילקא שבאיזה ראש חודש אחד הלך וקנה מגהץ זול, כתב עליו בטוש "מגהץ בשרי" והיה מכין באמצעותו את הטוסט־נקניק הכי טעים בארץ. איפה הסילקא שהיה חוטף סיבוב ולא יוצא מבית המדרש שלושה ימים ושלושה לילות ומסיים מסכת ואחר כך מזמין את כל החבר'ה למנגל על חשבונו ואז משתכר למוות וישן יומיים ברצף. איפה הסילקא הזה? מה קרה לו? מה דרס אותו? למה הוא כזה דהוי עכשיו? הרי לא הגיוני שהסילקא ההוא מת ונעלם ומה שנשאר עכשיו זה איזה שמואל אפרורי וחסר חיות.
מצד שני, יכול להיות שככה זה בחיים. אולי פתטי להישאר ילד לנצח. ואולי צריך להתבגר ולהתברגן ולעטות איזו נימה רצינית וללטף איזו כרס. כל זה עבר לי בראש תוך השניות הבודדות שבין משפט אחד שלי להנהון אחד של סילקא. ואז שאלתי אותו, בחייאת שמואל, מה אתה עושה פה במרכז העיר באמצע סדר ב'? אז הוא בתנועה בלתי רצונית של התנצלות, הסתכל בשעון וגמגם משהו לא ברור. ואני אמרתי לו, די סילקא. תסתכל עליי שנייה. והוא הסתכל, ולשנייה ראיתי את הזיק ההוא שאני מכיר מפעם ואמרתי לו, יאללה, עזוב אותך. בוא לקפה קצר. וסילקא חשב שנייה ואמר, יאללה, גם ככה סוף־זמן.
