"אז מי שורף את האסמים היום?" שאלה אותי מנחה בפאנל טלוויזיוני. חשבתי על ההשוואות בין המציאות כיום בישראל לבין זו שהייתה בסוף ימי בית שני. אנחנו חושבים ושואלים מי אשם, במקום לחשוב מי יכול לפתור את האתגר.
האדם שהוביל אותנו לשלב הבא שלנו כעם, מתוך השבר הגדול של חורבן הבית, היה רבן יוחנן בן זכאי. התבוננות על האופן שבו הוא הוביל את המהלך יכול לשפוך אור על מה ואיך ניתן לעשות כיום.
אנו נוהגים לחשוב על המהלך של רבן יוחנן בן זכאי כצעד דתי. המהלך שלו אמנם עסק בנושא דתי, אבל הוא השתמש בכלים פוליטיים לחלוטין, וגילה יכולות פוליטיות מפתיעות.
נתחיל בבחירתו לצאת מירושלים כשהוא מבין שהמצב אבוד. הוא מקדים את המאוחר ומבין שעליו לייצר מציאות חדשה עבור העם עוד לפני המשבר הגדול. לצד זה, הוא גם יודע שהראשון שיגיע לאספסיאנוס יהיה גם זה שנחשב מייצג, ויוכל לבוא בדרישות. לכן הוא ממהר. לא מחכה שהכול יהיה אבוד, אלא מייצר בעצמו את המציאות.
התבונה הפוליטית היא שמאפשרת לו לעשות את המהלך הענק הנדרש בעיניו: הפיכת היהדות ממבוססת ארץ וריבונות – למבוססת קהילה, אנשים ותפילות. הוא עושה זאת באמצעות מהלכים פוליטיים קלאסיים.
כך לדוגמה בברייתא במסכת ראש השנה נסוב ויכוח סביב תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. עד חורבן הבית, היו תוקעים בשופר בבית המקדש בשבת, ובשאר הארץ לא. רבן יוחנן מעוניין שיתקעו בשופר בשבת ביבנה, והדיון מתחיל בינו לבין בני בתירא. בהמשך הוא אומר נתקע ואז נדון. לאחר תקיעת השופר מבקשים בני בתירא לדון, ואז ריב״ז אומר להם שאן מה לדון כי כבר נשמעה קרן ביבנה. מדובר בתרגיל פוליטי קלאסי שרק מי שאינו פוליטיקאי ייפול בו. בני בתירא, מגיעים לדיון כאנשי הלכה, וריב״ז שמתנהל באופן פוליטי, מצליח לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה.
המטרה שלו היא לייצר יהדות שיכולה להתקיים בכל מקום ברחבי העולם, כשכל מה שצריך זה 10 משפחות, ספר תורה, והנה קמה קהילה. זאת יהדות שמאפשרת לנו כעם לשרוד בגלות כמו טיפות שמן בתוך צונאמי אדיר. רבן יוחנן בן זכאי מציל את היהדות במהלכים הפוליטיים שלו.
אלפיים שנה מאוחר יותר, צונאמי הגלות הסתיים, ושבנו לארץ. אך טרם עשינו את המהלך הריב״זי החדש. טרם נעשה מהלך הלכתי שמכונן יהדות ישראלית שמבוססת על העובדה שאנחנו חיים במדינה משלנו, מדינה יהודית ודמוקרטית. קיים פער שהולך וגדל בין חוויית היומיום שלנו בישראל, לעומת החוויה הדתית שלנו, שעדיין מבוססת על היותנו בגלות.
את הפער הזה חשתי בעוצמה כל שנה, בהיותי סגנית ראש העיר ירושלים ואחראית על החינוך. תקופת הקיץ היא שיא הלחץ לקראת פתיחת שנת הלימודים. יש לסיים את בניית גני הילדים ובתי הספר החדשים. ופתאום, ליום אחד כולנו עוצרים כדי לצום ולבכות על ירושלים החרבה, ועל הילדים המתגוללים מזי רעב ברחובות ירושלים, תמונות שדומות יותר לילדים בגטאות מאשר למציאות הישראלית החיונית והמלבבת של הקמת עוד ועוד גני ילדים ובתי ספר ברחבי ירושלים.
מעבר לחוויה האישית שלי, יש כאן אתגר אמיתי. אין לנו סיפור דתי מכונן וברור של שיבת העם לארצו. אנחנו נעים בפער אדיר בין המציאות לבין החוויה הדתית שלנו, פער שכציבור וכעם קשה להחזיק לאורך זמן.
הגיע הזמן לייצר תפיסה ברורה ומובהקת, שאינה מדברת רק על ראשית צמיחת גאולתנו, אלא על גאולתנו. על העובדה שאנחנו חיים פה בנס, על המשמעות הדתית של חיים במדינה יהודית ודמוקרטית במאה ה־21.
ממבט בעשייה של רבן יוחנן בן זכאי הגיוני לחשוב שזה לא יהיה רק מהלך הגותי, אלא שילוב של הגות, מנהיגות ותבונה פוליטית, ואולי דווקא המשבר הפוליטי העמוק יאפשר את התהליך הזה.
אז אולי במקום לשאול את עצמנו מי הם שורפי האסמים תשפ"א, הגיע הזמן שנשאל את עצמנו מי יעשה את המהלך הריב״זי החשוב הבא. מי יעצב את היהדות באופן שמותאם למדינה יהודית ודמוקרטית, מדינה ריבונית במאה ה־21.
