הרשת סערה. התקשורת הפורמאלית סערה מעט פחות מהמקטע בנאומו של שר החוץ לפיד בפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות שבו הוציא את תופעת שנאת יהודים מתוך הקשרה הייחודי – אתני וטען אותה במשמעות אוניברסלית. בכך עורר לפיד את המתח בשיח הפוליטי בישראל שהקצין מאז שנות התשעים בין האסכולה הליברלית – קוסמופוליטית, לבין האסכולה השמרנית – לאומית.
האסכולה הראשונה הנוטה לראות את הקיום הישראלי במונחים אוניברסליים ומזוהה עם השמאל הישראלי, וזו האחרת המבקשת לראות אותו דרך מונחים פרטיקולריים ומזוהה עם הימין הישראלי. שתי גישות בינאריות: פרדיגמת "עם ככל העמים" אל מול פרדיגמת "בנו בחרת ואותנו קדשת".
אבל מעבר להתנגשות הקלאסית הזו, שכמובן משחקת לידי הקצוות שמנהלים בלהט את המאבק הפוליטי בין אוהבי ובין שונאי הממשלה הנוכחית, יש כאן עניין נוסף שצריך לשפוך עליו אור והוא נוגע ללפיד עצמו. מבלי לקרוס לתוך השדה הקטלני של גידופים מחד ומחמאות מאידך שספג שר החוץ, בעיקר ברשתות החברתיות, יש משהו בסיסי בהתנהלות של לפיד שחוזר על עצמו. ההתנהלות הזו משקפת לא רק דבר מה מהותי הנוגע בגישתו ובתפיסתו, אלא גם שופכת אור על חומרי הגלם המגדירים בעת הנוכחית את הפוליטיקה הישראלית.
מהו אם כן אותו עניין בסיסי שלצורך העניין נוכל להגדירו כ'לפידיזם'? מדובר בסוג של שניות פרדוקסלית המקיימת בו זמנית שני הפכים. בלפיד גלום ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד: מצד אחד, יש בו איזה חיבור עמוק להבנת התהליכים שמגדירים את המציאות והופכים את גישתו למאוד מותאמת ורלוונטית, ומצד שני יש בו לא מעט שאריות של הבנות ותפיסות עולם הלקוחות מתוך ה'בייס' הפוליטי שלו, זה המחובר לעולמות תוכן של השמאל פרוגרסיבי בישראל.
כל מי שעוקב אחרי התנהלות שר החוץ מאז הושבעה הממשלה ואפילו לפני כן יכול לקבל מושג ברור לגבי התופעה הזו. כך למשל הכיר לפיד במשמעות של הסכמי אברהם המשקפים תמורות עומק במזרח התיכון המודרני. למעשה שליחותו המדינית המשמעותית כשר חוץ הייתה יציאתו למדינות ההסכם במפרץ, שם חנך את הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל. אבל בחסות אותה נסיעה מתח לפיד סוג של ביקורת על התפיסה שראתה ב"הסכמי אברהם" חלופה למאמץ הקלאסי שאפיין את גישת משלות העבר בישראל לפתור את "השאלה הפלסטינית".
המחשה נוספת לעניין היא הופעת לפיד לפני כשבועיים לערך בפורום המכובד של האיחוד האירופי – מסגרת מדינית שישראל תחת שלטון נתניהו צמצמה את הקשרים עמה בנושא המזרח התיכון. נסיעתו של לפיד לבריסל הייתה בבחינת איתות על חזרת הדיפלומטיה הישראלית לחיקה של אימא אירופה, אבל באותה נסיעה עצמה שפך צוננים על האפשרות לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים כאשר הבהיר לבני שיחו כי אין בשלות אמיתית לתרחיש זה ובכל מקרה מדינת ישראל אינה ערוכה בעת הזו להתמודד עם עוד שאלה קיומית (הנושא הפלסטיני) במציאות שבה היא מתמודדת עם איום קיומי אחר (קרי – איראן) שטרם בא על פתרונו.
גם מהלך מדיני נוסף של שר החוץ גילם את השניות הזו. הוא נגע לחימום היחסים עם ירדן המזוהה עם הפרדיגמה המדינית הקלאסית של הסדרת השאלה הפלסטינית, ולהבנות החדשות על העברת מיליוני קוב מים לממלכה הצמאה ועל הסכמי סחר הרלוונטיים בעיקר ליחסים הכלכליים מול הפלסטינים ביהודה ושומרון. כל זאת כאשר במקביל נקט משרד החוץ במהלכים שנועדו לטעון בתכולה את היחסים עם מדינות המפרץ המזוהות עם הפרדיגמה המדינית החדשה של העשור האחרון, זו ששמה דגש על עניין הנורמליזציה הכלכלית בין ישראל ובין מדינות האזור ללא תלות בהסדרת השאלה הפלסטינית .
כי גם נאומו בפורום למניעת אנטישמיות בשבוע שעבר אופיין באותה שניות. אין ספק כי לפיד כיוון לטוב. הוא התייצב באירוע הזה כמי שמבקש לרתום את המערכת הבינלאומית לעשייה אפקטיבית נגד התופעה של שנאת יהודים באמצעות הבלטת הזיקה האנושית הקיימת בינה ובין תופעות אחרות של אפליה ושנאת האחר. יותר מכך, נאומו בא לאחר המתקפה החריפה שהשמיע, ובצדק רב, על ממשלת פולין בגין חקיקה חדשה אשר נועדה לסכל תביעות בעלות על רכוש יהודי מלפני מלחמת העולם השנייה. אבל בה בעת אין ספק כי בנאומו האחרון הוא קרס לתוך הפרוגרסיביות הקוסמופוליטית וגרם לכרסום, לפחות במימד הסמלי, בייחוד של תופעת האנטישמיות על קשריה ההיסטוריים השונים.
דומה אם כן כי בלפיד מתמזגים שני קצוות רעיוניים ושתי אונות תפיסתיות שלעיתים קרובות נראות כמנוגדות אחת לשנייה, וכמי שמקופל בעניין חוסר סדירות וקוהרנטיות שגם מייצרות ביקורת. הדברים באים אצלו לידי ביטוי גם בהיבט הפוליטי ולא רק בזה הרעיוני. על כך יעידו שיתופי הפעולה עם הימין (נתניהו שהיה שותפו הפוליטי בתחילת שנות האלפיים מצד אחד, חבורת בנט, סער וליברמן מצד שני השותפים איתו לממשלה הנוכחית) וגם עם מחנה השמאל ואף זה הפוסט ציוני (החל מרע"ם, דרך מרצ ועד מפלגת העבודה). ה"לפידיזם" מהווה אם כן תערובת לא ברורה של ריאליזם מכל סוג שהוא (מדיני, פוליטי) המנתב אותו מחוץ לאזור הנוחות הקלאסי שלו, לבין שאריות ונוכחות די ברורה של חומרי גלם הבאים מהמחנה הליברלי-פרוברסיבי הישראלי.
במובן הרחב יותר מדובר בהשתקפות של מבנה הפוליטיקה הישראלית בעת הנוכחית וספציפית של הממשלה החדשה שמתרוצצים בה חומרי גלם מבתי גידול רעיוניים שונים וגם לעיתים מנוגדים. מדובר בתהליך היסטורי שאולי הגיע עתה לשיאו של התמרכזות הפוליטיקה הישראלית ושל התרחבות מחנה "האמצע" שלה. הדבר בא במידה רבה על חשבון הקצוות הפוליטיים משמאל ומימין שחלקם הולך ומתכווץ (מכיוונה של הציונות הדתית וימינה) וחלקם הולך ומעמעם את עקרונות היסוד האידיאולוגיים שלהם (מכיוונה של מרצ ומפלגת העבודה), אך גם על חשבון מערכת התיוגים הקלאסית והדיכוטומית של שמאל וימין שעדיין נוכחת בשיח ובעיקר ברשתות אבל בפועל אינה קובעת עוד את כללי המשחק של הפוליטיקה הישראלית.
לגישה הדו־קוטבית הזו עשויים להיות אי אלו יתרונות, בייחוד במציאות שבה מורכבות ורב־מימדיות הופכות לשם המשחק כמעט בכל זירת פעילות, גם בזו המדינית. ואולם במציאות פוסט מודרניסטית שכזו שמבוססת על ניגודים ומורכבויות המפרקות את ההגדרות המוחלטות והבינאריות – חשוב שעשיית המנהיגים לא תהיה רק בבחינת הדהוד טכני ושכפול פאסיבי של הגיונות המציאות המבלבלת הזו. חשוב שתעמוד מאחורי העשייה מודעות עצמית עמוקה של העוסקים במלאכה לאופן בו יכולה לשרת מורכבות תכליות אמת המוגדרות דרך נוכחותו של מצפן ומצפון לאומי, על מנת שלא נגיע למצב שבו אחד ומינוס אחד הופכים לאפס או למהות שעומדת בפני עצמה.
