אזרחי ישראל זכו השבוע לרגע אחד של חסד מנבחרי הציבור שלהם. אחרי שבועות של הכפשות, שקרים, קללות וכינויי גנאי הדדיים, שאפילו תשעת ימי האבל לקראת תשעה באב לא הצליחו להפסיק, קול אחד ברור, צלול ונקי הצליח להפסיק את מחול התרעלה הלא ייאמן הזה, ולאחד את כל חברי הכנסת שלנו. היה זה קולה של שירלי פינטו.
בפעם הראשונה זה שבועות, חברי הכנסת שלנו השתתקו והקשיבו. לרגע נרגע הזעם הקדוש והורדו האגרופים המתנופפים. ח"כ פינטו עלתה לבימה וחברי הכנסת עשו את הלא ייאמן – שתקו לרגע והאזינו. נאומה בלט בתוכנו החיובי והענייני מעל השיח העכור והרעיל השגרתי; הוא בלט דווקא על רקע השיח הזה. לא רק הציבור מאס ברפש הזה אלא גם נבחריו, שנסחפו למערבולת של שנאת חינם, ושפינטו העניקה להם חבל הצלה לרגע קט והצילה אותם מעצמם.
חז"ל לימדונו ש"מילה בסלע, משתוקא בתרין", ופינטו הוכיחה זאת קבל עם ועדה. דווקא הקול שלה, קולה של השתיקה, הוא היחיד שהצליח לבקוע את חומת הקקופוניה הרעילה ומחרישת האוזניים המציפה את בית הנבחרים. כשהמילים איבדו את משמעותן, כשחברי הכנסת שלנו הצליחו לטמא את השפה ולהוזיל את ערכה, לא נותרה שום אפשרות לנהל שיח אלא באמצעות הידיים. מתברר שאם רוצים היום לומר משהו משמעותי בכנסת ולזכות להקשבה, יש רק דרך אחת לעשות זאת – בידיים.
משמעותו של הביטוי "לדבר עם הידיים" הוא לנקוט אלימות במקום לדבר. אבל במסגרת היפוך היוצרות שמתרחש בימים אלה בכנסת ישראל, דווקא הדיבור של פינטו בידיים הוא שהצליח להתרומם מעל המלל האלים וגס הרוח של חברי הכנסת שלנו באמצעות הפה. עולם הפוך ראינו. כשחברי הכנסת עמדו כאיש אחד בסוף נאומה ומחאו כפיים, אי אפשר היה שלא להרגיש את תחושת השחרור שלהם מעצמם. הנה, הם כאילו אמרו בלבם, עדיין יש תקווה. עדיין אפשר לומר משהו חיובי ומאחד שאינו מונע מאינטרסים פוליטיים. עדיין יש ערך למילים. זה גם מה ששבה את לב הציבור הרחב בנאומה של פינטו. לא רק התוכן, אלא גם היכולת לומר משהו חיובי, ליצור הקשבה, לזכות להסכמה מקצה לקצה, ולהשיב לכנסת מעט מכבודה.
אפשר היה לעמוד על הרוח המיוחדת שמביאה לנו פינטו גם בלי להבין את שפת הסימנים ובלי להשתמש בשירותיה של המתורגמנית. אדרבה, מי שסגר את הרמקולים וצפה בפינטו ובתנועות ידיה חש מדוע הנאום הזה זכה לפופולריות רבה כל כך. פינטו שידרה אופטימיות, חיוביות, שמחת חיים, צניעות ופשטות. וכדי לקלוט את הרוח המיוחדת הזו היה כדאי דווקא לסגור את הרמקולים ולהתרכז בהבעות הפנים שלה, בתנועות הראש וכמובן גם במחול הידיים. הכול שידר חיוביות. על רקע האנרגיות השליליות שהכנסת משדרת לנו לאחרונה בלי הפסקה, אהבת החיים של פינטו בלטה עוד יותר.
והיה שם גם משה רבנו. כן, פינטו הזכירה לנו שגם לו היו מוגבלויות. וגם הוא, כמוה, הפך את המוגבלות שלו ליתרון. אבל הנקודה המעניינת היא שפינטו בחרה דווקא במשה רבנו. היא הייתה יכולה לדבר למשל גם על פרנקלין דלאנו רוזוולט, נשיא ארה"ב ה־32, שנפגע בילדותו משיתוק ילדים ותפקד רוב חייו בכיסא גלגלים, ובכל זאת היה לאחד מנשיאיה הגדולים של אמריקה. אבל בטבעיות גמורה וכעניין מובן מאליו בחרה פינטו דווקא במשה רבנו. שום ניסיון להדתה לא היה כאן. הדבר נבע בפשטות מזהות יהודית בריאה. משה רבנו הוא חלק מהמסורת שלנו, וככזה הוא גם חלק מהאישיות שלנו, הפרטית וגם הציבורית. וכשפינטו הולכת דווקא למשה רבנו ומזכירה אותו כדוגמה, החיים הציבוריים שלנו חוזרים לשורשיהם הראויים והטבעיים בהיסטוריה של העם הזה ובמסורת המפוארת שלו.
אין ספק שח"כ שירלי פינטו תטפל היטב בזכויות בעלי המוגבלויות. השאלה היא מי יטפל במוגבלויות של חברי הכנסת שלנו, שהם מקפידים להציג בפנינו בכל יום מחדש מעל בימת הכנסת. יש לקוות שנאומה של פינטו ילמד אותם לפחות דבר אחד: שלא הזעם הקדוש, האגרופים הקמוצים והעלבונות מביאים להם תמיכה ציבורית; לפעמים דווקא השתיקה, ההקשבה, הכבוד למילים ויכולת ההתאפקות הם שעושים זאת.
