הטור הזה מדבר עליי.
הטור הזה מדבר עליי ועל בני משפחתי.
הטור הזה מדבר על כולנו.
אני נפגעתי מינית בילדות. בבית הספר היסודי, בכיתות א-ה, מורה בבית הספר שלי ניצל אותי והתעלל בי. אני לא מתביישת לדבר איתכם על זה. אני חושבת שיש לזה חשיבות עליונה.
אני, ברוך ה', מדברת על ההתמודדות שלי בגלוי עם יעקב אישי, עם ילדי,עם הורי, עם בני משפחתי המורחבת, עם בני הקהילה שלי, עם חברי ראשי המכינות הקדם צבאיות, עם נשות הצוות שלי ועם תלמידותיי. אני מתמודדת עם החלקים הללו של חיי בכל יום ויום. מנצחת לפעמים, מנוצחת לפעמים.
עכשיו אני רוצה לכתוב על זה בעיתון.
ולמה? בשביל חברי וחברותי, אצילי נפש ורוח המתמודדים כמוני עם משא החיים הזה, בשביל ילדי וילדותי וכל הדור הבא שמגיע להן עולם מתוקן יותר. בשביל ההורים שרוצים להגן על ילדיהם אבל אין להם שום מושג כיצד, ובשביל הילדה שהייתי ששתקה שנים רבות כל כך ואני יכולה היום להיות לה לפה.
אם לא נדבר זה לא יגמר!
התרבות שלנו דלה מאוד בשיח על הפגיעה המינית, דלה מאוד מאוד במקורות ואנחנו כמעט לא עוסקים בנושא זה במרחב הציבורי – למעט כותרות קורעות לב ומבהילות נורא על אירועי קיצון מחרידים. יתרה מזאת: אין לנו, כמעט, מודלים של גיבורי תרבות של התמודדות. אנחנו לא יודעים איך נראית אישה שעברה תקיפה מינית בילדותה, אין לנו היכרות עם השפה ועם המשימה של מסע ההחלמה שלה. אין לנו מודלים של התמודדות זוגית עם משימה שמרבית הזוגות הנישאים היום יצטרכו להתמודד איתה –כשיתברר שאחד מבני הזוג עבר תקיפה מינית. במיוחד אנחנו דלים בעדויות אישיות בתוך החברה הדתית.
לצורך ההשוואה – אין הורה בעולם שלא מפחד מאפשרות של ח"ו אובדן אחד מילדיו, והתרבות שלנו מלאה בדוגמאות של אנשי מופת שמתמודדים עם הקושי הזה. הם גיבורי התרבות הישראלית וכולנו למדנו לכאוב איתם, לכבד את ימי הזיכרון וטקסי האבל, לשיר איתם את השירים ולשנן איתם את השמות של יקיריהם. אנו יודעים שאפשר להמשיך לחיות אחרי אובדן. בשבר, בכאב בגעגוע אין סופי. אבל אפשר.
אולם את מי אנחנו מכירים שהתמודד עם שיקום נפשו וגופו מפגיעה מינית מתמשכת בילדות?
כשהחלו הזכרונות חוזרים אלי, מבצבצים ומציפים את תודעתי – לא היכרתי מקרוב, אדם אחד בעולם שהתמודד עם זה. אני יודעת היום את המחיר הנורא של הבדידות הזאת. בעיה אחת היא שהחברים לא יודעים כיצד לתמוך ואיך להגיב. אבל בעיה לא פחות גדולה היא העובדה שלא היה לי שום מודל קרוב של התמודדות. מאז שהתפרסם בעולם דבר הפגיעה שעברתי לא עובר שבוע בלי שניגשים אלי אנשים, ומבקשים שיחה. הם אומרים לי – 'את דווקא נראית נורמאלית, איך התמודדת עם הדבר הזה?'
אין הורה בעולם שלא מפחד מאפשרות של ח"ו אובדן אחד מילדיו, והתרבות שלנו מלאה בדוגמאות של אנשי מופת שמתמודדים עם הקושי הזה. אולם את מי אנחנו מכירים שהתמודד עם שיקום נפשו וגופו מפגיעה מינית מתמשכת בילדות?
יעל שבח, בטור הקבוע שלה ב'דיוקן', כתבה לאחרונה המלצה על ספר שמסייע להורים לפתוח שיחה עם ילדיהם על מוגנות בפני פגיעות מיניות. את דבריה בחרה לפתוח במשפט הבהרה: 'הטור הזה לא מדבר עלי. לא עלי ולא על איש מבני משפחתי, ברוך ה'.'
יש לי הערכה רבה ליעל שבח כדמות חינוכית ויש לי כבוד רב על הקורבן שהקריבה ועל דרך ההתמודדות המרשימה שלה כאלמנה. אולם ההכרזה הזו שהיא לא אחת מאיתנו מבישה בעיני. הערה כזו כולאת אותי ואת כל ציבור הנפגעים והנפגעות בסטיגמת הבושה וההרחקה. דברים כאלו, אומרת לנו יעל שבח, קורים במקום אחר. אין לי ספק שעבור יעל אנשים שעברו גילוי עריות או פגיעה מינית מתמשכת בילדותם זאת מציאות רחוקה, היא לא מכירה אף אחת מסביבתה הקרובה, שאם לא כן, הייתה בה מידה מסויימת של אמפתיה, או לפחות כך אני רוצה לקוות. אבל התופעה הזו כל כך נפוצה! ואילו היתה יעל מכירה בכך, היא לא הייתה מייצרת עבורנו כלא של הרחקה הדחקה שתיקה והשתקה.
ולכן אני עומדת פה שוב. בכיכר העיר, מיכל נגן, אשתו של יעקב נגן, תושבי עתניאל, אם לשבעה ילדים, בת להורים נהדרים, מובילת הארגון החינוכי הנפלא 'צהלי' שכולל היום שתי מכינות ומדרשה. ומדברת בפנים גלויות על העובדה שנפגעתי מינית בילדותי.
ועלי לומר דבר נוסף – שבנושא הכאוב של הגנה על הילדים, יעל צריכה להבין היטב שאין לה דרך לדעת שאף אחד מבני משפחתה לא נפגעו חס ושלום. אני חוששת שהיא לא יודעת שהגישה שלה עובדת הפוך מלהגן על ילדיה, אף שאין לי ספק שזה מה שהיה בכוונתה להשיג. אם אנחנו כל כך מפחדים לדבר על זה, או שאנחנו כל כך חוששים שמא הם יפגעו עד שהפחד הזה משתק אותנו ואנחנו מדחיקים ומרחיקים את הנושא – אז אם הם חס ושלום באמת יפגעו הדבר האינטואיטיבי שהם יעשו יהיה לשתוק ולא לספר כדי להגן על ההורים. כל כך הרבה ילדים שותקים מהסיבה הזאת בדיוק – כדי להגן על ההורים שלהם. כך עובד מוח של ילד שנפגע והטור המוזכר נותן לפרשנות השגויה הזאת של הילדים תיקוף. בזה אנחנו למעשה הופכים אותם להיות מוגנים פחות.
ואני רוצה להציע לך, יעל, ולעולם כולו אופציה אחרת: אני מציעה שנלמד לדבר, נלמד להקשיב, נלמד להתקשר עם המקומות הפגיעים שלנו ושל אהובנו. זה מסע ארוך, אבל זאת התקווה היחידה שלנו.
לדבר – כל כך פשוט, כל כך קשה. "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", אדברה. למענם, למעננו – אם לא נדבר, זה לא יגמר.
