בשנה הראשונה באוניברסיטה השתתפתי בקורס אנגלית אחד שלא הכרתי בו אף אחד. הייתי בת עשרים ומלאה בחלומות רומנטיים שהושפעו בעיקר מסרטים הוליוודיים וג'יין אוסטין. היה בחור בקורס אנגלית שברגע שקלטתי אותו ידעתי שזהו, ימי החיפוש שלי נגמרו. הוא היה נבון, נראה בדיוק כמו שצריך להראות, היה לו חיוך יפה ועיניים עם ניצוץ בהם. הוא למד הנדסה וישב תמיד עם כמה חברים מהלימודים שהריצו צחוקים שנהנתי מהם מבחוץ. נקרא לו משה. כשראיתי את משה יכולתי לראות אותנו יחד בעתיד אחד מהזוגות האלו שכולם אוהבים ורוצים להיות בסביבתם. יפים, חייכנים ומלאי הומור.
נדלג לסוף הסיפור, אחרי שנה שבה ניסיתי ליוצר עם משה קשר יש מאין או לתפוס את תשומת ליבו החמקמקה, כתבתי לו מייל די ישיר שהייתי שמחה להפגש לקפה או בירה מתישהו והוא מצידו סירב לי בנימוס. עולמי קצת חרב עליי ליום או יומיים עד שהתאוששתי והתקדמתי לי הלאה לשברון הלב הבא.
יותר מעשר שנים אחרי אני מתבוננת שוב במה שהיה שם. מה היה במשה הבינוני הזה ששבה את תשומת ליבי כל כך הרבה זמן. יותר מכל דבר אחר נראה לי שהוא התיישב לי באופן מושלם על איזה ציור פנימי שלי של הבחור המושלם. דוס, גבוה, בלורית מלאה, חיוך מלא ביטחון. הוא לומד מה שאמורים ללמוד ומספר את הבדיחות הנכונות ברגע הנכון. הייתי שבויה של הדימוי הפנימי הזה הרבה זמן, אולי אני עדיין שבויה. זה מעסיק אותי בימים האחרונים.
לפני שבוע ישבתי עם דפנה שהיא חברה שקצת צעירה ממני לקפה ואחרי איזה זמן שישבנו הגענו לדבר על זוגיות ודייטים. לדפנה היו הרבה קשרים ארוכים ומשמעותיים ולי פחות. אמרתי שאני מרגישה שיש אנשים מאוד זוגיים ויש כאלה שפחות, ואני פחות. דפנה היא חברה מדהימה והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שהיא חושבת שאני אחד האנשים הכי זוגיים שהיא מכירה ואני גם מאוד לא שגרתית ואני צריכה בחור מאוד מיוחד שיתאים לכל הדבר העשיר הזה שהוא אני.
אני לא אומרת שבגלל זה אני רווקה, כי אני לא אוהבת פתרונות קלים לבעיות שהן ענקיות ודיסמורפיות. אבל אולי אני מסתכלת על העניין הזה מזוית לא נכונה כבר זמן ארוך. אולי כל הבחורים הטובים האלו שרציתי או רציתי לרצות היו לא נכונים לי. הפנטזיה הזאת להיות בזוגיות עם בחור שהוא הילד הטוב של החברה הדתית לאומית, אחד שהוא נכון ועושה דברים נכונים, הסיטה אותי מלראות את האנשים שנכונים לי. אולי הבחור שלי הוא לא עם בלורית ובלנדסטון. אולי הוא עם שיער ארוך או קצר מאוד או מקריח. אולי הוא למד הנדסה אבל גם אולי הוא מורה או חוקר או רקדן. הוא מיוחד ואולי לראשונה בחיי אני מקבלת את זה.
יש קשר בין לקבל את זה שהאיש שלי הוא ייחודי לבין לקבל את עצמי ככזאת. כי למרות שאני מהלכת בעולם הזה כבר לא מעט זמן, ואני מכירה ואוהבת כל מני תכונות וחלקים של עצמי, אני עדיין מתקשה לשחרר את הפנטזיה להיות "כמו שצריך" ולא אסופה של כוחות, אהבות וסדקים. כל פעם שאני רואה זוג כזה- גבר ואישה שהם "כמו שצריך" מתעוררת בי קנאה עמוקה. אבל אני אני. לא מושלמת, לא חמודונת, לא נכנסת לתבנית הזו. אולי הגיע הזמן להסכים להיות מי שאני, ולהתחיל לחפש אחד כזה שיתאים, כלומר שלא יתאים, לתבנית.
