אתמול (א') ציין העם היהודי את יום הזיכרון לחורבן שני בתי המקדש בירושלים. כמעט אלפיים יהודים שזיכרון המקדש בוער בנפשם, עלו להר הבית כדי לציין קשר בן 3,000 שנה בין מקום המקדש והיהדות, והזיקה שלא תנותק בין ציון והציונות. אחד מהם, ח"כ עמיחי שיקלי, אף עמד ושר על הר הבית את המנון המדינה, "התקווה".
ניתן היה לצפות שערבים מוסלמים, אזרחי ישראל, שנולדו וגדלו במסגרות החינוך הישראליות מגן הילדים ועד האוניברסיטה, יכירו את עומק הקשר בין העם היהודי והר הבית ויקבלו אותו כעובדה קיימת. אלא שכנראה הציפייה הזו מוגזמת. כבר בתשעה באב הוציאו הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ומפלגתו בכנסת ישראל, "הרשימה הערבית המאוחדת", את ההצהרה הבאה המובאת כאן במלואה, עם הבהרותיי בסוגריים ופרשנות בהמשך.
"ישתבח שמו של זה שהסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש (מכה) אל המסגד הרחוק (אלאקצא) אשר בירכנו את סביבותיו כדי להראות לו את נפלאותינו, הלוא הוא השומע הרואה" (כל דבר. ציטוט מהקוראן, פרק 17 פסוק 1).
התנועה האסלאמית והרשימה המאוחדת (מפלגת רע"ם): אלאקצא הוא זכות רק של המוסלמים, ולאחרים (ליהודים, לנוצרים ולכל דת אחרת) אין שום זכות בו.
התנועה האסלאמית והרשימה הערבית המאוחדת הזהירו מפני מספר רב של מתנחלים (אנשים שמעשיהם אינם לגיטימיים) אשר מאז שעות הבוקר פורצים ומחללים את קדושת מסגד אלאקצא המבורך, המקום שאליו הוסע הנביא (בחלום הלילה). כיוון התפילה הראשון (שנמשך כ־18 חודשים ובוטל על ידי האל) מבין שני כיווני התפילה, המקום הקדוש השלישי אחרי השניים (מכה ומדינה), ומשאת ליבם של יותר משני מיליארד מוסלמים בעולם. התנועה והמפלגה מטילות על מדינת ישראל את (האחריות על) התוצאות החמורות של ההפרות הללו והמשך ביצוען, הסלמת המצב בירושלים ובאזור כולו העלולה להוביל למלחמת דת הרסנית, במיוחד כשהיא (ישראל) מאפשרת לאישים רשמיים וחברי כנסת לפרוץ לאלאקצא, לערוך תפילות וטקסים דתיים ולקרוא את ההמנון הלאומי הישראלי "התקווה" ברחבי המקום. קודם לכן, מאז השחר, כוחות המשטרה פרצו לאלאקצא, צרו על המתפללים ורוקנו את המסגד מהמתפללים המוסלמים שבאו להתפלל ולעבוד את אללה בימים המבורכים הללו של חודש החג', אחרי שתקפה באכזריות את הנשים לפני הגברים בתוך המסגד.
התנועה האסלאמית ורע"ם הדגישו שמסגד אלאקצא, על כל שטחו בן 144 הדונמים (כל שטח הר הבית), שייך בלעדית למוסלמים ואין לאף אחד אחר זכות כלשהי בו, וכי התנועה האסלאמית וכל בני העם הפלסטיני יעמדו כסכר איתן מול כל ניסיונות הקיצוניים לכפות עובדה מוגמרת חדשה או כל סוג של חלוקה, בזמן ובמקום, באלאקצא.
הן גם גינו את העובדה שחלק מהמתנחלים, במהלך פריצתם לאלאקצא אתמול, תקפו את כבוד השייח' עומר אלכיסוואני, מנהל מסגד אלאקצא. המתקפה עליו היא מתקפה על קדושת המסגד ובעליו המוסלמים.
הן מצדיעות לכל המוראביטין (הקושרים את עצמם לקרקע – מטפורה) בתוך מסגד אלאקצא וסביבתו, ולכל מי שנסע להגן עליו ולקשור את עצמו אליו.
התנועה מעלה על נס את מאמצי חברי הכנסת של הרשימה הערבית המאוחדת שהמשיכו ללחוץ על הממשלה לעצור את הפלישות הללו ולפנות מאלאקצא את כל המתנחלים הפולשנים, ולהזהיר מפני השלכות הפלישות הללו.
התנועה האסלאמית קראה לפלסטינים בישראל ובירושלים להתפלל ולקשור את עצמם למסגד אלאקצא היום, "יום ערפה", לקיים שם את תפילת החג (עיד אל־אדחא), להמשיך ולהגיע אליו ולמלא אותו מתפללים לאורך כל ימי החג וכל ימות השנה. היא קראה גם לעולם הערבי והאסלאמי ולעם הפלסטיני למלא את תפקידם בהגנה (מהכובש היהודי) ובשימור המקום שאליו הוסע נביאם המכובד (בחלום הלילה על גבה של אלבוראק).
יום ראשון, 8 לחוגש החג' 1442 להג'רה, המקביל ל- 18/7/2021 לספירת הנוצרים
עד כאן הצהרת הפלג "הדרומי" של התנועה האסלאמית ומפלגת רע"ם.
יש לשים לב לכמה נקודות חשובות.
הראשונה היא העובדה שמפלגת רע"ם מציבה את עצמה בעמדה השוללת כל זכות של העם היהודי על הר הבית, מכיוון שאינה מכירה בהיסטוריה היהודית ובריבונות הישראלית – במשמע יהודית – בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.
הנקודה השנייה היא הזיוף הדו־שלבי של מיקום "מסגד אלאקצא". במקור, מסגד אלאקצא המוזכר בקוראן היה בחצי האי ערב, 29 ק"מ צפונית־מזרחית למכה, ליד כפר ששמו ג'ועראנה. על פי גיאוגרפים מוסלמים משחר האסלאם, ליד כפר זה היו בימי מוחמד שני מסגדים, האחד קרוב ושמו היה "המסגד הקרוב" ("אלמסג'ד אלאדנא") והשני רחוק יותר ולכן כונה "המסגד הרחוק" (אלמסג'ד אל־אקצא"). בשנת 682 לסה"נ, 50 שנה אחרי מות מוחמד, פרץ מרד במכה ותושבי אזור השאם (סוריה הגדולה) לא יכלו לרדת לחג'. הח'ליף יזיד בן מועאויה, הח'ליף השני לבית אומיה, החליט לקדש את ירושלים כמקום אלטרנטיבי לחג'. כדי להצדיק את בחירתו ולשכנע את המוסלמים לבוא לירושלים, הוא וחכמי החדית' שלו טענו שאלאקצא המוזכר בקוראן נמצא בירושלים. הם זייפו מאות חדית'ים, מובאות מדברי הנביא, שתמכו בטענה שאלאקצא בירושלים.
הזיוף השני התרחש במאה ה־20. כל עוד ירדן שלטה על מזרח ירושלים, עד 1967, מפות רשמיות שפורסמו במדינה הראו את מסגד אלאקצא בדרום מתחם הר הבית, המבנה בעל הכיפה האפורה, ואילו הרחבה סומנה בשם הערבי "אלחרם אלשריף" ובאנגלית "הר מוריה"
במפות שפורסמו אחרי 1967 אין אזכור להר המוריה. אלחרם אלשריף הפך למסגד אלאקצא, והבניין בדרום המתחם, שבימי הירדנים היה מסגד אלאקצא, קיבל בשנים האחרונות שם חדש: "אלמסג'ד אלקיבלי", מסגד כיוון התפילה, דרומה.
כל השינויים הללו נועדו להקל על גיוס המוני המוסלמים בעולם "להגן על אלאקצא" מפני "הפורצים", "המתנחלים" היהודים, ובכך למנוע מיהודים כניסה למקום מקדשם שקיבל את התואר המומצא "מסגד אלאקצא".
הסיבה העמוקה למאבק המוסלמי נגד הריבונות הישראלית בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, היא העובדה שעל פי האסלאם, היהדות והנצרות הן "דין באטל", "דת בטלה", ורק האסלאם הוא "דין חק", "דת אמת". זו הגרסה המוסלמית לתאוריית ההחלפה: האסלאם הגיע לעולם כדי לבטל ולהחליף את הדתות הקודמות, היהדות והנצרות, ולרשת את כל מה שאי פעם היה יהודי או נוצרי. לכן לאורך ההיסטוריה, מוסלמים הפכו כנסיות נוצריות למסגדים, ו"אסלמו" את נביאי הדתות הקודמות: אברהם, יצחק, יעקב, משה, שלמה (שבנה מסגד בירושלים) וכן ישו ויוחנן.
עתה, מאז יותר ממאה שנים חוזרים היהודים לארצם, מקימים מדינה (1948), משחררים את יו"ש ואת ירושלים (1967), וחוזרים לפעול בהר הבית. בעיני מוסלמים רבים, משמעות שיבת ציון והקמת המדינה היא שהיהדות חוזרת לחיים והופכת שוב לדת פעילה, חיה ואמיתית, ומיד עולה השאלה: מה יהיה על האסלאם הרואה את עצמו כדת האמיתית היחידה בעולם?
הסתירה הזו מוציאה מוסלמים רבים מדעתם והם יעשו כל אשר בידם כדי למנוע את שיבת היהדות לחיים, ומכאן נובעת האלימות המוסלמית כלפי כל גילוי ריבונות יהודית בירושלים ובהר הבית. הצהרת התנועה האסלאמית ומפלגת רע"ם מבטאת היטב את הפחד האסלאמי מפני שיבת היהדות לחיים.
השאלה המתעוררת מאליה היא האם מקבלי ההחלטות בישראל מודעים לעומק הבעיה התיאולוגית האסלאמית הקשורה לעצם קיומה של מדינת ישראל, לשליטתה בירושלים ולריבונותה על הר הבית. לכל מי שבקי בתרבות המזרח התיכון ברור שכל ויתור ישראלי בהר הבית יגרום ללחץ אסלאמי גובר והולך לסילוק היהודים מהארץ. ההצלחה שינחל האסלאם בהוצאת ישראל מהר הבית תביא בהכרח לעידוד הטרור נגד ישראל בכל צורותיו, שכן אין דבר מעודד יותר מאשר ההצלחה עצמה.
