מי שאוזנם כרויה לחדשות משפטיות, וגם חובבי אקטואליה באופן כללי, שמו ודאי לב לשטף פסקי הדין העקרוניים שיצאו בשלושת השבועות האחרונים מבית המשפט העליון. מלבד פסק הדין בנושא שילוב החרדים באקדמיה, אפשר למצוא בין פסקי הדין הללו את דחיית העתירה נגד חוק הלאום; דחיית העתירה נגד חוק ממשלת החילופים; קבלת העתירה נגד החוק לקיצוץ קצבאות להורים למחבלים קטינים; ההחלטה לאפשר פונדקאות לזוגות חד־מיניים; וכן החלטת השופטים בדיון הנוסף בבג"ץ להפוך את "פסק דין הבוגדת".
ההסבר לפרץ הפסיקות הללו, שפורסמו כולן בתוך כשבועיים וחצי בלבד (הרף עין במושגים משפטיים), אינו מזג האוויר הקיצי וגם לא חזרתה של מגפת הקורונה. פסקי הדין ניתנו דווקא כעת רק משום שבחצות הלילה שבין יום שני לשלישי השבוע הסתיימה תקופת "ניקוי השולחן" של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט בדימוס חנן מלצר.
וזאת יש לדעת: כאשר שופט פורש משיפוט ניתנים לו 90 ימים נוספים כדי לסיים את טיפולו בתיקים שנערמו על שולחנו. לאחר התקופה הזו יש להעביר את התיקים לשופט אחר שעדיין מכהן, ורק הוא יוכל לתת פסק דין באותו התיק. ממילא, בכל פעם ששופט בעליון מתקרב לסוף תקופת ניקוי השולחן שלו אנו זוכים לשטף של פסקי דין. חלק מהם נוגעים לסוגיות שפחות מעניינות את הציבור הרחב, כמו פסק דין של למעלה ממאה עמודים בדיני תחרות ופטנטים או פסיקה חשובה בדיני מיסים, שפורסמו ביום שני השבוע בשעות הלילה. אך פסקי דין אחרים עוסקים בשאלות מרתקות, חלקן הרות גורל לצדדים או לציבור הישראלי כולו. הצד השווה שבכולם הוא העיתוי המקרי של הפרסום, שנגזר מתאריך פרישתו של שופט פלוני לגמלאות.
קשה להאמין, אך לערכאה הגבוהה ביותר במדינת ישראל אין כל תוכנית עבודה סדורה. אפילו קביעת כללים מחייבים בדבר פרק הזמן שבו על השופטים לסיים לכתוב פסקי דין לא נעשתה מעולם. אם בבית המשפט העליון מעוניינים להשיב משהו מאמון הציבור שאבד בשנים האחרונות, הנה נקודה טובה להתחיל ממנה.
מעבר להרי החושך
פסק הדין של בג"ץ שמאפשר את קיומם של מסלולי הלימוד הנפרדים לחרדים באקדמיה הוא אירוע משמח. הפסיקה, על חודו של קול, צפויה לאפשר את המשך שילוב החרדים באקדמיה ובשוק העבודה. אומנם חלק מהכותרות לידיעות שעסקו בהחלטה בחרו להבליט דווקא את העז ששתלו השופטים – חיוב המסלולים הנפרדים לגברים חרדים לקלוט גם מרצות – אך סביר להניח שההנחיה לא תפגע בקיומם, משום שספק אם אפשר לאכוף אותה. בשטח התוכניות הנפרדות תמשכנה לפעול כפי שהתנהלו, ושילוב המרצות ייעשה בהתאם לאופי של כל מוסד וקבוצה.
אולם לצד השמחה על התוצאה הסופית, קריאה מדוקדקת של פסק הדין מעוררת דכדוך. כל חמשת שופטי בג"ץ שישבו בדין גילו עיוורון מוחלט לעולמם הערכי של הסטודנטים החרדים, ולא הביעו כל הבנה למקור הדרישה לקיום מסלולי לימוד נפרדים. פסק הדין, מראשית ועד אחרית, נכתב מנקודת מבטם של מי שההפרדה המגדרית היא להם תועבה משוקצת, שהיה ראוי להכריתה לחלוטין מעל פני האדמה. המחלוקת שבכל זאת נתגלעה הייתה בין שופטי הרוב, שראו בהפרדה צפרדע שאפשר לבלוע למען שילוב החרדים באקדמיה ובשוק העבודה, ובין שופטי המיעוט שסברו שאי אפשר כלל לטהר שרץ כזה.
לכתם העיוור הזה, שלא מאפיין רק את שופטי בג"ץ אלא משותף לשכבה רחבה באליטה הישראלית, יש מחיר מעשי. הסירוב להכיר בעולמם הרוחני של הסטודנטים החרדים וההתייחסות אליהם כמי שטעונים חינוך מחדש יוצרים תקרת זכוכית לשילובם בחברה הישראלית. מי שחש לא רצוי כפי שהוא, תמיד ייוותר בשולי החברה ולעולם לא יפרוץ אל תוך הלב הפועם שלה. הישראליות אינה יכולה באמת לקבל אל חיקה את החרדים אם תמשיך לדחות את החרדיות. ניסיון להפריד בין החרדים להשקפת עולמם, יעקר מתוכן את החתירה המבורכת להגדלת שיעור השתתפותם בשוק העבודה, וימנע את השתלבותם בחברה.
הפונדקאות כבעיה מוסרית
הנחיית בג"ץ השבוע למשרד הבריאות, לאפשר בתוך חצי שנה פונדקאות גם לזוגות להט"ב, עוררה את השיח הציבורי בנושא. אולם בעוד על זכותם של בני זוג מאותו מין לפנות לשירותי פונדקאות בישראל מתנהל דיון ער, על עצם חוקיותה של הפונדקאות איש כמעט אינו מהרהר או מערער. החוק המסדיר פונדקאות בישראל אושר בצורתו הראשונית בשנת 1996, ולא עורר שיח תקשורתי רחב. בשנים הראשונות שלאחר החקיקה התנהל הנושא במידה רבה מתחת למכ"ם הציבורי, ורק העימות בדבר פונדקאות ללהט"ב העלה אותו מחדש על סדר היום. וכך, בחסות ענן הערפל שאפף את עולם הפונדקאות, טושטשו הסוגיות המוסריות הכרוכות בכך, אשר צריכות להעסיק כל אזרח.
אחד הדברים שמאפיינים כל חברה מתוקנת הוא הצבת גבולות למסחור. לא כל דבר אפשר וראוי למכור בכסף. דוגמאות נפוצות למגבלות חברתיות כאלו הן האיסור לסחור באיברים, האיסור לסחור בבני אדם והפללת לקוחות זנות. אך לא תמיד גבולות הגינוי החברתי ברורים.
להורות ביולוגית יש שלושה רכיבים: ביצית, זרע ונשיאת היריון. כאשר גבר ואישה מביאים ילד לעולם בדרך המסורתית, הרכיבים הביולוגיים של ההורות משתלבים זה בזה בטבעיות. עד לפני קצת למעלה מארבעים שנה לא הייתה כל מציאות רפואית אחרת. אולם בסוף שנות השבעים פותחה הטכנולוגיה הרפואית החשובה של הפריה חוץ־גופית – או בשם החיבה הלועזי שלה IVF – ושינתה את המציאות. בעוד כשבוע וחצי תחגוג לואיז בראון, "ילדת המבחנה" הראשונה בעולם, את יום הולדתה ה־43. "ילדת המבחנה" הישראלית הראשונה תחגוג 39 בעוד כחודשיים. בואן של ילדות המבחנה לעולם הביא לשינוי תפיסתי ולהבנה ששלושת הרכיבים הללו הם נפרדים, ושצירופם הוא שיוצר את פאזל ההורות הביולוגית. אם אפשר להרכיב את הפאזל אפשר ממילא גם לפרק אותו, וכך באה לעולם הפונדקאות. ראשית התהליך הייתה בזוגות "רגילים" שהתעוררה אצלם בעיה בזרעו של האב המיועד, וגילו שאפשר לרכוש (כן, זו רכישה, על אף השם המכובס "תרומה") זרע חלופי. השלב הבא, המורכב יותר רפואית, היה כאשר התאפשר לזוגות עם בעיה בביצית של האם המיועדת לרכוש ביצית חלופית. מכאן ואילך, האפשרות לרכוש את שירות נשיאת ההיריון כאשר האם הביולוגית אינה יכולה לעשות זאת הייתה רק עניין של זמן.
כאשר אחד משלושת מרכיבי ההורות הביולוגית "נרכש", אפשר לטעון שזיקת ההורות עדיין יציבה. אך מה קורה כאשר המבקשים לממש את זכות ההורות רוכשים שני רכיבים, או אפילו שלושה? לכולנו ברור שרכישת ילד היא בעיה. איש לא יעז לפנות לאישה בהיריון ולהציע לה לרכוש את הילד שעומד להיוולד לה, גם אם הוא נהרה באורח לא רצוי. עסקה כזו אינה חוקית, והאינטואיציה המוסרית שלנו מתקוממת נגדה גם ללא ההיבט החוקי. אך מה מבדיל עסקה כזו מרכישה של רכיבי הורות? האם כאשר הזרע או הביצית וגם נשיאת ההיריון אינם בזיקה ביולוגית להורים המיועדים, אין כאן סחר בילדים בפועל? היכן טמון ההבדל?
השאלות הללו, שנכונות לא רק לזוגות להט"ב, אינן זוכות לטיפול מעמיק בתקשורת ואף ברשת. לעיתים הדיון מושתק מחשש לפגוע במי שהגורל התאכזר אליהם. במקרים אחרים החשש הוא מן הפגיעה במעמד הנכבד שהתקבע בישראל ל"זכות להורות", שעד לפני שנים ספורות איש לא שמע עליה. אולם בעולם מתוקן יותר השאלות הללו צריכות לעלות ולהסעיר את הציבור גם ללא כל זיקה לשאלת היחס לקהילת הלהט"ב. העובדה שהשיח המוסרי בנושא מתעורר רק סביב פונדקאות בקהילת הלהט"ב מאכזבת, אבל גם מעידה על צביעות.
