מאז ומעולם הייתי אישה חזקה שיודעת מה המטרות שלה. לכן כמעט לא הרגשתי חוסר שוויון חברתי כלפיי. זה נכון בלימודים, בעבודה ובהזדמנויות שקיבלתי. אני חושבת שאם אני עושה מאמץ, משקיעה בעבודה ועומדת במשימות שלי, אני אקבל בעבודה אותו שכר כמו כל גבר.
האפליה כלפי המין הנשי לצערנו נמצאת בכל העולם, אבל מאז ומעולם האמנתי שאני זו שקובעת אם אני אצליח. לכל אדם יש תכונות משלו והוא בוחר איך להתנהג בחברה. אם הייתי בוחרת להיות אישה צייתנית ולהגיד לכל דבר כן, אין ספק שככה היו מתייחסים אליי. במובן הזה רק אני קובעת איך החברה והאנשים יתייחסו אליי. אני זו ששמה את הגבולות.
במצרים, כמו בכל מקום, החברה תמיד בוחנת את הגבולות של כל אדם – בין אם הוא גבר ובין אם אישה. אני מאמינה שאם אתה עומד על שלך ועל העקרונות שאיתם אתה הולך, יתייחסו אליך בכבוד. אם אישה מציבה לעצמה את הדרך שבה היא רוצה ללכת, אף אחד לא יוכל לעצור אותה.
אני לקחתי אחריות מלאה על החיים שלי, כלומר אני קובעת איך אני מרשה שיתייחסו אליי, ומה מותר לומר לי ומה אסור. אני הצבתי לעצמי את הגבולות ולעולם אינני מוותרת על הזכויות שלי. בזכות כוח הרצון שלי והיכולות שלי הגעתי בגיל צעיר למעמד של ראש צוות שירות בחברת תקשורת. במשך תקופה ארוכה הייתי אישה יחידה בין גברים. היו גם מקרים שבהם כל העובדים תחתיי היו מבוגרים ממני, אבל זה אף פעם לא מנע ממני לדרוש מהם לעשות את מה שנדרש. אני חושבת שאני מצליחה יפה בתפקיד שלי ומקווה לקבל קידום נוסף בקרוב.
בחברה שלנו ישנם מקרים שבהם דווקא הגבר הוא זה שמופלה לרעה. יש הרבה משרות במדינה שלי שמחפשים בשבילן דווקא נשים. נוסף לכך, הכבוד לאישה הוא ערך עליון, ולכן בניגוד לגבר לא יהיה מצב שבו אחכה בתור ארוך או אעמוד ברכבת התחתית, באוטובוס או בתור למונית.
מעולם לא חשתי אפליה. דווקא כשהופעתי בערוץ טלוויזיה ישראלי ב־2013 בימי המהפכה נגד האחים המוסלמים הרגשתי אפליה מהחברה בישראל. היחס שהרגשתי בגלל העובדה שאני אישה שמופיעה בכיסוי ראש היה משהו חריג שעשה כותרות אצלכם.
הנשים הן אלו שחובשות את כיסוי הראש או הניקאב, בעיקר מסיבות דתיות. משנות השמונים התחיל הזרם הדתי במצרים להתחזק יותר ויותר, אנשים למדו על האסלאם והתופעה התרחבה. ישנן נשים שחובשות כיסוי ראש כדי להתחבא, למשל קבצניות שלא מעוניינות שיזהו אותן.
במהלך המהפכות היו הטרדות מיניות של נשים, אבל לא היו מקרים רבים. את התקריות המעטות שהיו הרבו להראות כדי להציג את המפגינים כאנשים רעים ולפגוע בתדמית המהפכה, שהובלה למעשה על ידי אנשים משכילים. בואו נודה על האמת: בכל מדינה בעולם יש הטרדות מיניות, ואישה נמצאת בסכנה של הטרדה מינית ואפילו של אונס בכל מקום. דווקא לאישה המצרית יש יכולת טובה יותר להתגונן – בגלל החברה שלנו. די בצעקה אחת של אישה שמרגישה מוטרדת בשביל שאנשים ברחוב יתנפלו על המטריד ויכו בו ללא שום רחמים. במצרים תמיד יש אנשים ברחובות, ביום ובלילה. ולכן מעולם לא הרגשתי שאני בסכנה ולא רכשתי לעצמי אמצעי הגנה כמו גז מדמיע או גז פלפל. בכלל, האמצעים האלו נדירים מאוד בחברה המצרית. הנשק הכי חזק של האישה הוא הצעקה שלה.
ילדים הם העתיד
כמו בהרבה מקומות בעולם, גם במצרים יש תופעה של ריבוי נשים, פוליגמיה. העובדה שיש במצרים יחס עודף בהרבה של נשים על פני גברים, עם המצב הכלכלי והנורמות החברתיות של האישה והגבר המצרי, הופכים את התופעה הזאת לנרחבת יותר. אני אישית לא מתנגדת לפוליגמיה, כל עוד יש הסכמה מצד האישה, בין אם מדובר בבעיית בריאות של אחת הנשים ובין אם מסיבה אחרת. אני חושבת שעדיף שהגבר ייקח עוד אישה מאשר יבגוד באשתו. בגידה מובילה לבעיות נפשיות של אשתו, ואפילו לבעיות בריאותיות ולמחלות שהגבר יביא הביתה. אני לא רואה שהפוליגמיה מפחיתה ממעמדה האישה. כל האפשרויות ניצבות לפניה – או לסרב ולהתגרש או להישאר ולהסכים שהגבר ייקח אישה נוספת. כל אחת ואחת ואישיותה.
על הגבלת ילודה אני לא מוכנה לשמוע, זה אסור על פי אללה. לדעתי צריך להתייחס לריבוי הילדים כאל נכס, כמו שמדינות נוספות מתייחסות. ילודה גבוהה יוצרת עתיד פורה, חברה צעירה עם מרקם חברתי רחב יותר מכל השכבות בחברה. אין ממשל בעולם שיכול להגביל את המשפחות להביא רק ילד אחד, אלא באמצעות הטבות למשפחות שכאלו. אבל אני באופן אישי, גם לו הממשל היה נותן הטבות שכאלו, הייתי מתנגדת להגבלת ילודה ואולי אפילו יוצאת למהפכה נוספת. אין לנו פיצוץ דמוגרפי, אז למה לחשוב בכלל על הגבלת ילודה במקום לנצל אותה כמקור כוח של המדינה? לדעתי מצרים לא הולכת לכיוון הזה, ואם זה יקרה זאת תהיה טעות גדולה.
הכותבת היא מצרית תושבת קהיר
