זה לא סתם חמסין
העולם מלא בשבועות האחרונים באסונות אקלים: קודם גלי חום מבהילים בצפון-מערב ארה"ב ובקנדה, שגרמו למותם של מאות בני אדם, ובשבוע האחרון שיטפונות קשים במרכז אירופה, ובעיקר בגרמניה, ששוב הביאו למאות הרוגים. עוד לפני כן חווינו גלי שריפות בקליפורניה ובאוסטרליה. המסקנה צריכה להיות ברורה: משבר האקלים, שממנו מזהירים המדענים מזה כמה עשורים, כבר כאן, במלוא עוצמתו. זו איננה אזהרת שווא שנועדה לגייס תקציבי ענק, כפי שטוענים רבים המכחישים את המשבר.
מול עוצמת הסכנה של משבר האקלים מחווירים חלק גדול מהנושאים שמעסיקים אותנו בחיי היומיום. בעיקר הכוונה לעיסוק הבלתי נלאה במאבקים עקרים בין קואליציה לאופוזיציה, ובשאלות הרות גורל כמו מתי תפנה משפחת נתניהו את המעון בבלפור. אבל אפילו שאלות חיים אמיתיות – כמו גלי העימותים עם חמאס או משבר הדיור – מתגמדות מול שאלת האקלים. בסופו של דבר, רוב המשברים האחרים, חשובים ככל שיהיו, אינם נוגעים לשאלות של חיים ומוות, וחוץ משאלת הגרעין האיראני אפילו לסכנות הביטחוניות אין פוטנציאל של איום קיומי על כלל המדינה. אבל משבר האקלים יכול להשפיע על גורלה של האנושות כולה, ועל עצם יכולתה לשרוד על פני כדור הארץ.
ולמען מניעת שינוי האקלים. צילום: אי.פי.איי
לכן כל כך מוזרה האדישות שמגלה מדינת ישראל, והחברה הישראלית, כלפי המשבר הזה. באירופה ובצפון אמריקה זה הפך לנושא פוליטי מרכזי, ואילו בישראל זה עניין שמתויג בדרך כלל תחת הכותרת 'חדשות חוץ', כאילו משבר כזה לא ישפיע גם על ישראל, שמצויה ממילא באחד האזורים החמים ביותר בעולם.
אז נכון שבניגוד לרוב מדינות המערב, אנחנו מתמודדים עם שורה של איומים ביטחוניים ומדיניים קשים. ונכון גם שהנטייה האנושית היא תמיד להעדיף את העיסוק במה שנראה יותר דחוף ומיידי על פני עיסוק בנושאים ארוכי טווח, חשובים ככל שיהיו. אבל כאן בכל זאת חייבת להינקט גישה שונה: רמת הסיכון היא כזו שגם בימים של איומים ביטחוניים, ואפילו מי שמפקפקים בחומרת הסכנה, צריכים להתעורר מהתרדמה ולפעול מיידית למימוש היעדים שיפחיתו את הסיכון. בסופו של דבר, מה שעומד כאן על כף המאזניים הוא לא פחות מגורל האנושות כולה. כך שגם למפקפקים רצוי להשקיע את המאמץ הנדרש למניעת הסכנה. בניגוד לנדמה, יש גם צורך בפעולה דחופה: הסיכון לקיום האנושי אולי יגיע רק בעוד כמה עשרות שנים, אבל יתכן שכבר בשנים הקרובות אנחנו עלולים לחצות רף שאחריו המצב יהיה בלתי הפיך וכל המאמצים שיינקטו אחריו כבר לא יועילו.
סרט פולחן
תשעה באב אמנם כבר חלף, אבל זמנו של הסרט 'אגדת חורבן' רק התחיל. משום מה, ההקרנות המסחריות של הסרט הזה, שהיה מתאים להקרנה לכל אורך תקופת 'שלושת השבועות' שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, החלו רק בשבוע שעבר, יומיים לפני הצום.
בכל זאת, לא מדובר במצב של 'עבר זמנו בטל קורבנו'. הסרט עוצמתי בכל ימות השנה, כפי שלקחי החורבן רלוונטיים לכל השנה. עוד לפני הנושא שבו הוא עוסק, צריך לומר שהסרט הזה מעניק מימד חדש לאמנות הקולנוע. מי היה מאמין שרצף של 1500 ציורים סטטיים, שברובם המכריע אין אפילו אנימציה, יכול להפנט אל המסך, בהינתן הסיפור והתסריט המתאימים, הקלוז-אפים המרשימים; אפילו כשרוב מרכיביו של הסיפור, כולל סופו, מוכרים היטב לצופים.
חלקו הראשון של הסרט גרם אפילו ליהודי כמוני, שמעולם לא חשב להיות חבר באחת מתנועות המקדש, להבין את פשר המשיכה אל חזון בנייתו מחדש. מדובר בעוצמה מרשימה. גודלו של המבנה, פארו, הבגדים המיוחדים של הכהנים והלוויים, התפילות ההמוניות, מצליחים להשכיח אפילו את העובדה שבסופו של דבר הפעולה הדתית העיקרית ששם לא הייתה התפילה, אלא הקרבת הקורבנות. פעולה שבהכרח אמורה לעורר שאלות אמוניות: האם אלוהים באמת זקוק לשחיטה המונית כזו? ואיך התקווה לחיים טובים ושלווים, העומדת ביסוד האמונה בכלל והמקדש בפרט, מתיישבת עם הקזת דם ברמה כזו, אפילו אם מדובר בדמם של בעלי חיים?
אבל עיקרו של הסרט מתמקד כמובן בתהליכים הפוליטיים והרוחניים שיצרו את המרד הגדול ברומא, שסיומו בחורבן הנורא של המקדש ושל הריבונות היהודית גם יחד. הסרט מבהיר, בעוצמה שאין למעלה ממנה, שביסוד החורבן עומדת הקנאות: תחילה קנאות פוליטית – מוצדקת בזעמה על ההתעמרות הרומאית אבל טיפשית בהנחתה שיש בכוחם של היהודים להביס את המעצמה הגדולה ביותר של אותם ימים. ובעקבות הקנאות הפוליטית מגיעה גם הקנאות הדתית: כל אחת מקבוצות הקנאים מניחה שרק דרכה היא הדרך האמונית הראויה, ומכאן שהדבר מתיר לה לשרוף הדדית את אסמי התבואה שיצרו בני הקבוצה האחרת. התוצאה היא כמובן שלא רק שאין ליהודים כח צבאי להילחם ברומא; אין להם כח פיזי לנהל את המלחמה, בהיותם מוכי רעב.
ואחרי כל זה צריך לומר: טעות תהיה לחשוב שמלחמת האחים היא שגרמה לתבוסה היהודית מול רומא. סכנת מלחמת האחים היא לקח ערכי חשוב לכל קבוצה אנושית בכל זמן, ולחכמי יבנה בדור שלאחר החורבן בוודאי היה חשוב להדגיש את הלקח הזה, דווקא מול אובדן הריבונות והעימותים האפשריים בשאלת מי אשם בחורבן. אבל כאן צריך לומר שגם אם כל קבוצות הקנאים היו מתאחדות, ואפילו אם כל שאר היהודים היו מצטרפים למרד, גם אז ספק אם היה בכוחם להביס את רומא, שהביסה באותה תקופה אומות רבות וחזקות בהרבה מממלכת יהודה.
הטעות הגדולה היתה אפוא עצם המרידה ברומא. אומות רבות אחרות הרכינו את ראשן מול הכובש הרומי עד יעבור זעם, וחיכו שייעלם, כפי שנעלמים בסופו של דבר כל כובשי ההיסטוריה. רק היהודים, בצירוף של קנאות פוליטית ודתית, האמינו שיש בכוחם להביס את המעצמה. אכן, למרד יש כח הרבה יותר מפתה מאשר הכנעת הראש, אבל תוצאתו הייתה גלות בת כמעט 2000 שנה, שהביאה לשרשרת עצומה ואיומה של פרעות ואסונות ספציפיים, עד לשואה של הדור האחרון.
מול סיפור החורבן, ובאופן העוצמתי שבו הוא מועלה בסרט, מתחדדת שוב המסקנה, שרובנו מכירים בה במישור האישי אבל מתקשים משום מה להעתיק את ההכרה הזו גם למישור הלאומי: לטווח ארוך, טוב להיות חכם מצודק.
ברק השמיים
השבוע יצנחו 100 צנחנים ישראלים בליבה של אירופה. זו לא תהיה צניחה מלחמתית, אלא מבצע סמלי מרגש לציון 100 שנה להולדתה של גיבורה, חנה סנש מהונגריה.
לרגל המבצע, קראתי שוב את תמצית סיפורה של סנש. מדהים לגלות עד כמה צעירה הייתה במותה, בת 23 בלבד, ועד כמה קצרים היו חייה בארץ, כשש שנים בלבד. בבודפשט שבה נולדה היא לא קיבלה בהכרח חינוך ציוני, ורק אפליה שחוותה כנערה יהודיה בגימנסיה כללית היא שהביאה אותה אל הציונות, ואל העלייה לארץ. היא גם לא היתה מיליטריסטית גדולה. השאיפות שלה לא התמקדו בצניחות הרואיות להונגריה הכבושה. היא שאפה להיות חקלאית בארץ ישראל, ולכך גם הכשירה את עצמה. אלמלא נהרגה במבצע שאליו נשלחה, כנראה שהייתה ממשיכה לחיות לאורך ימים בקיבוץ שדות ים, שבו חיה אחרי לימודי החקלאות.
אדרבה, חנה סנש היתה הומניסטית אמיתית. שיריה מבטאים זאת באופן הברור ביותר, ובמיוחד שירה המוכר ביותר: "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם". החיבור בין החול והתפילה, הטבע והכמיהה אל האינסוף, הם שאפיינו אותה. ההתגייסות שלה למבצע הצניחה נבעה גם היא מסיבות הומניסטיות: היא לא יכלה לשאת את המחשבה שאחיה נמצאים בסכנת השמדה והיא לא תעשה למענם דבר. כל מבצע הצניחה הבלתי אפשרי הזה, שקשה להאמין שהיה משנה במידה כלשהי את מצב המלחמה בגרמניה או את מצב יהודי אירופה, נועד לומר דבר אחד: אולי לא נצליח להציל אתכם, אבל לפחות דעו שלא שכחנו ולא נטשנו. לכן, למרות טענות היסטוריונים בחוכמה שלאחר מעשה, הוא לא היה מיותר, למרות שהיה חסר סיכוי.
מבצע הצניחה לזכרה של סנש נקרא 'ברק השמיים'. זה שם שלכאורה יכול היה לציין סרט פעולה מיליטריסטי. אבל בהקשר של סנש והשיר המפורסם הוא מזכיר דווקא את אהבת האדם והטבע שלה. ויש משהו בהומניזם של סנש שמסמל את כל מלחמתה של ישראל באויביה: מלחמת הגנה, שנועדה למען החיים גם כשהיא נוטלת חיים. כמו שאמר משורר גדול אחר בשיר מימי מלחמת העצמאות: להיות שופך דם האדם – ומגינו!
