לא מעט ממדינות ערב מצויות בתקופת שפל. לאחר תהליך ארוך ומדאיג גם לבנון הצטרפה לאותן מדינות שלא ממש ראויות להיחשב כתקניות. הממשל אינו מסוגל לספק לאזרחים צרכים יסודיים וארגון הטרור חיזבאללה הוא באותה עת חלק מהשלטון ואף האיום הגדול ביותר עליו.
סוריה נמצאת בשלהי מלחמת אזרחים רצחנית ואין בכוחה לשוב למסגרת מדינית סבירה ואף למנוע את הדומיננטיות של כוחות זרים בתוכה. עיראק פסקה למעשה להיות מדינה ריבונית. סודן התפרקה לשתי מדינות. ירדן מתקיימת על סף הסכנה, אך בזכות מלך נבון וצבאו הנאמן היא שורדת. גם במעגל הפנימי שלנו הרשות הפלסטינית מאוד מוגבלת בתפקודה (בכך גם לנו יש חלק) ובעזה שולט ארגון טרור.
מובן שזאת סקירה חלקית ותמציתית, אבל אי אפשר להתעלם ממה שהתחיל כ"אביב הערבי" וממשיך להיות תהליך של כאוס. וכאן לצערי אנו עושים לעצמנו חיים קלים.
איני מוצא שום התייחסות עדכנית וכוללת בקרב הפוליטיקאים ובקרב המומחים לגבי השלכת נתונים חמורים אלה על מדינת ישראל. האם במצב זה רלוונטי בכלל להמשיך ולדבר על יצירת מדינה פלסטינית נפרדת? האם יש סיבה כלשהי לתקווה ששטח שיפונה על ידינו ינוהל באופן אחראי ומאורגן? ואם התשובות לכך שליליות, כיצד אנשי הפשרה והשלום שבתוכנו שאינם מעוניינים לשלוט על הפלסטינים, מציעים להתמודד עם המציאות המתגבשת של פירוק יכולת המשילות ברבות ממדינות ערב?
שנים רבות חשתי שהצד "הימני" במפה הפוליטית מתעלם מהמשמעות המוסרית, הדמוקרטית והדמוגרפית הקשה של אוכלוסייה פלסטינית גדולה בתוך מדינת ישראל. עתה אני חש כי לא פחות מהם אנשי ההסדר והפשרה אפילו לא מתחילים לעורר דיון ענייני במה שמתפתח להיות תופעה דומיננטית במדינות ערב: חוסר היכולת לקיים ישות מדינית אחראית ומתפקדת.
הרי אי אפשר בפעם הזאת להאשים את ישראל במצב הכולל ובאותה עת גם אי אפשר להתעלם מהמשמעויות הנוגעות לנו, בעיקר בכל הנוגע לתקוות ההסדר והשלום. אפשר כמובן להמשיך ולטעון שממילא כל הנושא המדיני אינו אקטואלי, אבל גם אז ראוי לפחות לעורר באופן הגון את המשתמע מהנתונים המצטברים, שלא לדבר על הצער והסבל הנגרמים לאזרחים ערבים רבים במזרח התיכון כתוצאה מכישלון ערכי והנהגתי של מנהיגיהם. נכון, ישנן מדינות ערביות המנוהלות בדרך מוצלחת יותר, אבל אין בכך כדי לפתור את המצב המדאיג ביותר.
