אחת התופעות המאפיינות את הממשלה הנוכחית בישראל נוגעת לערבוביה המתקיימת בה ואצל חלק משריה בין הרצון להתחבר לתהליכים העכשוויים המגדירים את המציאות לבין שרידים של תפיסות עולם חברתיות שבאות מתוך ה"בייס" הפוליטי. המתח הזה ניכר לאחרונה בעשייה המדינית של שר החוץ לפיד הנקרע בין עניינו לקדם את הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית שעמדה בבסיס הסכמי אברהם, לבין מחויבותו לתפיסות עולם מדיניות המבוססות על הפרדיגמה של פוליטיקת הזהות שמקנה תוקף לשאלה הפלסטינית ונוכחות לגורמים שמגלים בה עניין כמו האיחוד האירופי.
מגמה דומה ניכרת גם אצל השר לביטחון הפנים עמר בר-לב בנוגע למציאות במגזר הערבי בישראל. בשנים האחרונות מתמודדת המשטרה עם תופעת האלימות המשתוללת בתוך היישובים הערביים, שבחלקה פוגעת גם ביהודים וברכושם גם בנגב וגם בגליל. מאמצים רבים נעשו כדי להתמודד עם התופעה הזו. בשלהי ממשלת נתניהו-גנץ הושקה התוכנית לצמצום האלימות ודובר מעבר להקצאת כספים גם על פתיחת תחנות משטרה נוספות ביישובים הערביים וחיזוק כוח ההרתעה המשטרתי ביחס לארגוני הפשיעה הפועלים בחברה הערבית. גם הממשלה החדשה שמה לה למטרה את הנושא הזה והשותפות הפוליטית עם רע"ם בראשות עבאס נתנה לכך תוקף ומשמעות נוספת.
השר בר-לב האמון על פעילות המשטרה התייחס לאחרונה לסוגיה בהופעתו בכנס בנצרת (שהתקיים ב-14 ביולי). במהלך נאומו הציג את תוכנית המשטרה למאבק בפשיעה ציין בנתחו את הסיבות לתופעת האלימות בחברה הערבית, והסביר כי מקורותיה נובעים מבעיית אי השוויון המובנה בין המגזר היהודי לערבי.
סוגיית הפערים הסוציו-אקונומיים בין החברות הערבית והיהודית אינה עניין חדש. מדובר בתופעה מתמשכת שיש לה "זקן" ארוך ששורשיו נעוצים בסוף שנות הארבעים, כאשר הרוב הערבי פלסטיני בארץ ישראל הפך למיעוט במדינה היהודית, ולמעשה גם לסוג של פריפריה חברתית וכלכלית. לאורך שנים רבות החברה הערבית התמקמה בשולי המערכת הכלכלית בישראל. היא סבלה מנחיתות ברף ההשקעה הממשלתית, ברמת ההשכלה, באיכות הירודה של התשתיות והשירותים לאזרח ברשויות המקומיות, כאשר למעשה בפועל התנהלה הכלכלה הערבית בסוג של נפרדות מזו היהודית.
סוגיית קיזוז הפערים בין ערבים ליהודים הפכה כבר מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת למרכיב בסיסי במדיניות הישראלית הממשלתית כלפי המיעוט הערבי, ללא זיקה מיוחדת לזהותן הפוליטית של הממשלות. המונחים של שוויון, השתלבות ואפילו דו קיום נטענו בעיקר במשמעות של קיזוז הפערים כדי לייצר תחושת נוחות בחברה הערבית ובאמצעות כך למתן את הפוטנציאל לאקטיביזם לאומי-פלסטיני. מנקודת מבט זו, צדק השר בר-לב. אולם בהיצמדות לתהליך ההיסטורי ולאקסיומות העבר דילג השר בקלילות על מאפייני העשור האחרון ביחסי המדינה עם המיעוט הערבי שאופיינו בפריצת דרך גדולה בכל הנוגע לסוגיית צמצום הפערים בין יהודים לערבים.
את מקומה של המדיניות הממשלתית הקלאסית שחתרה לצמצום פערים באופן שעדיין הותיר את החברה הערבית במצב של נחיתות כלכלית וחברתית, ואת המצב שבו הערבים הופכים לפונקציה של חוטבי העצים ושואבי המים של שוק התעסוקה בישראל, החליפה מדיניות שראתה לנכון לאחד בין הכלכלה הערבית והיהודית, ולהפוך את הכלכלה הערבית מגורם זניח ושולי לגורם יצרני ותורם לתוצר הלאומי הגולמי .
מדובר היה במהפכה תפיסתית של ממש שראתה לנכון לטפל בסוגיית הפערים לא דרך שימור הא-סימטריה בין יהודים לערבים אלא דרך יצירת סימטריה ושותפות המבוססת פחות על הגדרות פוליטיות ערכיות ויותר על הגדרות תועלתניות וכלכליות. אלה עלו בקנה אחד גם אם תהליכים מקבילים שהתרחשו במזרח התיכון (הסכמי אברהם). בפועל, תורגמה המדיניות הזו לתוכנית סיוע חסרת תקדים (אפילו בהשוואה לתוכניות סיוע של ממשלות עבר בישראל) בעלות של 15 מיליארד שקלים (החלטה 922 מסוף שנת 2014). מדובר בתוכנית שהממשלה הנוכחית התחייבה להגדיל אותה משמעותית כחלק מההסכמים הקואליציוניים עם רע"ם ועלותה מוערכת בעשרות מיליארדי שקלים.
בחסות אותה מדיניות הזו החלה כניסה של משכילים ערבים לענפי ההייטק, לצד מגמה להגדלת חלקן של נשים ערביות בשוק העבודה (במקביל לתופעה דומה בחברה החרדית) וצמיחה של מעמד ביניים ערבי חדש. האפקט המרכזי של אותן מגמות היה בראש ובראשונה יצירת מתחים פנימיים בתוך החברה הערבית עצמה בשני מובנים. האחד, מתח בין התופעה של העצמת נשים ערביות שהגיעה גם דרך האפיק הכלכלי של יציאתן לעבודה לבין ערכיה המסורתיים של החברה הערבית השמרנית; והשני, מתח בין אלה בתוך החברה הערבית שרכבו על הגל של השילוב והצמיחה הכלכלית לבין אלה שנוצרו בשוליים. אפקט נוסף שנלווה למדיניות הממשלתית היה כניסתו של הון לתוך החברה הערבית וליישובים הערבים שגרר ניסיונות של גורמים שונים לנכס לעצמם את חלקו.
זה למעשה הרקע לעלייה שנרשמה באלימות בחברה הערבית: לא הפערים החברתיים כלכליים בין יהודים לערבים שצומצמו, אלא אפקטי הלוואי של המדיניות הממשלתית המיטיבה. הם באו לידי ביטוי גם בתהליך המודרניזציה החברתית שנלווה לשילוב הכלכלי וגם בכניסה ובנוכחות של כספים ליישובי המגזר אשא הובילו הן לעלייה בפשיעה נגד נשים אבל גם להשתוללות של ארגוני הפשע. לעניין הזה היה אף היבט לאומני בדמות אירועי מאי 2021 בערים המעורבות. או אז נוצרה חפיפה בין הרכיב החברתי לבין הרכיב הלאומי כאשר הפריפריה הערבית בערים המעורבות אשר נותרה מחוץ למעגלי הצמיחה הכלכליים שהניעה המדיניות הממשלתית פרקה את זעמה דרך חיבור לממד הלאומי.
בהיבט הזה, תופעת האלימות הפנימית בחברה הערבית אינה תוצאה של הקלאסיקה המדוברת ארוכת השנים של פערים בין יהודים לערבים. נהפוך הוא. מדובר בתוצר של המאמץ האדיר שנעשה בעשור האחרון לצמצומם ואפקט לוואי של היקף ההשקעות הכלכליות שעשתה הממשלה ברחוב הערבי. הניתוח של שר המשטרה לתופעת האלימות משקף מבחינה זו תפיסת מציאות שהיא פחות רלוונטית להבנת החברה הערבית בימינו אלה ולתהליכים המתחוללים בה. יש לכך משמעות רבה על ההיבט התכנוני של יצירת אסטרטגית פעולה רלוונטית להתמודדות עם תופעת האלימות בחברה הערבית שחייבת להישען על תפיסה נכונה ועדכנית של המציאות, אחרת אנו עלולים לדפוק בפטיש המדיניות את המסמרים הלא נכונים.
