חמש שנים משמש נפתלי בנט שר בממשלותיו של נתניהו, ומשחקי החתול והעכבר ביניהם נמשכים. ראש הממשלה משוכנע שבנט זומם להפילו. בנט אמנם מנסה מדי פעם להחזיר לעצמו כמה מנדטים שנשתו בקשית, אבל לא רק שאינו חותר תחת נתניהו אלא דווקא לומד ממנו והרבה. כך העידו באוזני אנשיו לא פעם ולא פעמיים.
לאורך השנים בנט גם ידע למשוך את השמיכה לימין כדי לגרור את נתניהו אחריו. חוק ההסדרה הוא רק דוגמה אחת. בשבוע שעבר התלקחה המריבה התורנית על אופייה של 'פסקת ההתגברות', אותו תיקון לחוק שאמור לעצור את האימפריאליזם השיפוטי של בג"ץ. בנט ושקד לא האמינו שנתניהו יתמוך בפסקת התגברות רחבה, ולכן הסתפקו מראש בתיקון נקודתי לסוגיית המסתננים.
אבל ראש הממשלה הפתיע והודיע על תמיכה בנוסחה הבריטית, שלמעשה שומטת כליל מבג"ץ את היכולת לפסול חוקים. ברור מראש שבסופו של משא ומתן פוליטי עם משה כחלון, הגרסה הסופית תהיה רזה יותר, והשר יריב לוין שמוביל את הטיפול בנושא כבר הצהיר על כך. אבל העיקר הוא שנתניהו זז, ואחרי תשע שנות שלטון שבהן התיר לבג"ץ לעשות ככל העולה על רוחו, סוף סוף הוא יעשה סדר בברדק שמתחולל כאן.
בנט ושקד מצדם, ספקנים. מוכי טראומה מהכמעט בחירות שלדעתם נתניהו רצה לפני הפסח, גם עכשיו הם חושדים שראש הממשלה בסך הכול מחפש עילה חדשה לפרק את הממשלה ובסופו של יום לא יחוקק שום נוסח של פסקת התגברות. החשד שלהם מובן, הנכווה ברותחין נזהר בצוננין.
ובכל זאת נראה שהפעם נתניהו כן רציני. אחרי הכול, הוא פישל בענק במהלך הפסח כשיזם את הסכם המסתננים עם האו"ם, חזר בו בלחץ הפייסבוק ובינתיים נותר קירח מכאן ומכאן. נתניהו יודע ואנשיו יודעים, שאין לו מה לצאת לבחירות לפני פתרון מעשי וניכר לעין של הכאוס בדרום תל־אביב. שם, בגינת לוינסקי, הבייס שלו ולכן חבל על מריבות הקרדיט בתוך המחנה. במקום לעסוק בהן, גם בנט וגם נתניהו צריכים להביא אל השוקת את משה כחלון.
יו"ר כולנו, שר הכלכלה מטעמו אלי כהן, סגן השר מטעמו מייקל אורן וראש הסיעה מטעמו רועי פולקמן, הגדירו את עצמם כמפלגת ימין. לכן, אם חיים רמון, מתן וילנאי, יורם מרציאנו (ח"כים לשעבר של מפלגת העבודה), יואל חסון ועתניאל שנלר (קדימה), תמכו בחוק שנתניהו מציע כעת כשעלה לראשונה ב־2007, ודאי שחבורת 'כולנו' יכולה לעשות זאת.
