מערכת המשפט שוב סיפקה לנו לפני ימים אחדים עילה לפעירת פה. שופטת אזורית בבית הדין לעבודה ציוותה על המדינה לצרף עשר נשים לפחות לקורס הכשרה חרדי לשירות המדינה, וקוממה עליה אפילו נשים חרדיות פמיניסטיות. האם מחר־מחרתיים היא תצווה לצרף עשר נשים לפחות לכל עזרת גברים בבית כנסת אורתודוקסי, או עשרה גברים לכל טיול ג'יפים נשי במונגוליה? בהחלט יכול להיות. כששופטי בית המשפט העליון מבטלים כעפרא דארעא חוקי כנסת ופוסלים כהרף עין החלטות ממשלה, לא פלא שבית הדין לעבודה בועט אף הוא בעיטה משלו בסיכויי המשילות כאן. רוח האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ מנשבת בכל מסדרונות המערכת.
לפני כמה שנים כבר נמצא פה שופט שלום שפסל חוק של כנסת בענייני מיסוי, זאת אף שמעולם לא הוענקה סמכות פסילה כזו אפילו לבית המשפט העליון. אהרן ברק נטל אותה לעצמו במחטף אלגנטי יהיר, ויורשיו עדיין מחזיקים בנכס הגזול ומנהלים ממנו את המדינה. אגב, זה קרה חמישה ימים אחרי רצח רבין, ראש ממשלת השמאל שתיעב את התערבות בג"ץ בענייניו והאמין בטעות שהסכם אוסלו יאפשר לו להשתחרר – "בלי בג"ץ ובלי בצלם" – מנטל הפיקוח הקפדני של השופטים בענייני מלחמה.
גם ההסתבכות הממשלתית האחרונה בסוגיית המסתננים היא תוצאת אותו מחטף. בג"ץ עשה שמות באפשרות של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת לטפל כמיטב יכולתן בסוגיה הסבוכה. פעם אחר פעם הוא שם להן רגל, מותיר אותן ואת תושבי דרום תל־אביב להתבוסס בצרה הצרורה שניחתה עלינו מאפריקה. בתחילת חורף 2014 הצליחה ממשלת ישראל לשלח מהארץ כאלף מסתננים לחודש, אבל אז באו השופטים ותקעו את התהליך. כמנהגם בקודש, לבם נאטם כליל לכל המחאות והטרוניות, וכך הגענו הלום.
עתירה הזויה במיוחד שהוגשה לפני כחודש וחצי בידי אביגדור פלדמן ("המוזרה ביותר שהגשתי", לפי עדותו שלו) אפשרה לבג"ץ לתקוע את המתווה שהוא עצמו הואיל לאשר בעבר הלא־רחוק, אחרי סדרת פסילות של מתווים קודמים. בנימין נתניהו נלחץ אל הקיר והביא לעולם את מתווה הפשרה עם האו"ם, שנגנז אחרי ארבע שעות בלחץ ימני כבד. איכשהו הצליח נתניהו להתעשת ולאתר מדינה אפריקנית נוספת שמוכנה לקלוט אליה את המסתננים, אבל בדיון שהתקיים השבוע אותתה הנשיאה אסתר חיות שגם בהסדר החדש היא אינה מאוהבת. טחנת הצדק האיטית כל־כך קצבה למדינה חמישה ימים בלבד כדי לסכם את כל הליך הגירוש הסבוך עם המדינה החדשה. ערכאת השיפוט העליונה שוב יישרה קו עם גורמים פוסט־ציוניים שממש יצאו מגדרם כדי להכשיל את ההסכמות בין ישראל למדינה האפריקנית הקודמת.
מיזם פסקת ההתגברות, שזוכה כעת לעדנה פוליטית בעקבות סאגת המסתננים, מספק אפשרות נדירה לבלום את האקטיביזם הבג"צי המשתולל. כשהמילים הללו נכתבות עדיין לא ברור אם אכן ייעשה ניסיון רציני להעביר אותה בגרסה רחבה או בגרסה מצומצמת, אבל בכל מקרה מדובר בהתפתחות מרעננת. נתניהו לא היה מתביית עליה אלמלא חש בנקיעת נפשו של הרוב הישראלי מהרודנות השיפוטית.
בניגוד לעלילות השגורות, לא מדובר בהרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית אלא בשאיפה לחלץ אותה משבייה. פסקת ההתגברות תכיר למעשה בזכותו של בית המשפט לבטל חוקים בעייתיים, אבל גם תמסגר את הזכות הזאת, כמקובל במדינות דמוקרטיות מתוקנות. היא תחזיר את השפיות ליחסים שבין שלוש הרשויות, אחרי חצי יובל שנות סחרור. הכנסת תחוקק, הממשלה תמשול, והשופטים ישפטו. הם לא ינהלו אותנו, הם "רק" ישפטו. בסתר לבם אפילו הם אמורים להודות שפסקת ההתגברות היא בעצם פסקת התבגרות.
