כשפסקת ההתגברות ירדה מהכותרות לכמה ימים, היו בקואליציה מי שתהו אם נתניהו לא מחזל"ש את הרעיון ממניעים אחרים. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כבר הבהיר בכל דרך אפשרית את התנגדותו לפסקת ההתגברות, והשניים כידוע אינם רק ראש ממשלה והיועץ המשפטי שלה אלא גם התובע הראשי והנחקר המפורסם במדינה.
אבל אם נתניהו חושש ממנדלבליט, זה כבר לא ניכר בחצי השני של השבוע, שעמד בסימן פסקת ההתגברות. נתניהו, שבלם במשך שנים כל ניסיון לשינוי מהותי במערכת היחסים בין הרשות השופטת והמחוקקת, התייצב מאחורי גרסה רדיקלית מאוד של השר יריב לוין. לא התגברות יש במודל הבריטי שהציע, אלא נוקאאוט. לפי ההצעה, בג"ץ כלל לא יוכל לפסול חוקים, אלא רק להציע בנימוס לכנסת לדון מחדש בחוק שייראה כסותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
ההיסטוריה של נתניהו מעידה שמהלכים כאלה הם בדרך כלל מבוא לבחירות. כך היה עם חוק הלאום, שבישר את פיטורי לפיד ולבני ב־2014. בחירות יצאו מזה, חוק לאום אין עד היום. גם המניע קיים: הליכוד רק מגדיל פער מלפיד, והימין נהנה מעדנה של 67 מנדטים (כולל אורלי לוי־אבקסיס) כמעט בכל סקר. סדר היום שצפוי כאן בחודשים הקרובים כולל הרבה מאוד סוריה ואיראן (הודות לטראמפ ולהבדיל לחמינאי) ומעט חקירות (הודות לניר חפץ, שעדותו תחייב השלמות חקירה בתיקים הקיימים, 1000 ו־2000).
אם נתניהו רוצה, הוא יכול ללכת למהלך בזק אגרסיבי של פיזור הכנסת בשבועיים הראשונים למושב ולבחירות ב־4 בספטמבר, ממש לפני ראש השנה; או, סביר יותר, לערער את הקואליציה עד יוני ואז להקדים את הבחירות לאוקטובר, וליזום מהלך חריג של דחיית הבחירות המקומיות בחודשיים־שלושה, לתחילת 2019.
השאלה היא אם הוא רוצה. הסימנים מראים שכרגע, נתניהו בעיקר לא רוצה להיתפס ולו סנטימטר שמאלה מנפתלי בנט. זה קרה לו בצוק איתן, בפרשת אזריה, במגנומטרים וגם בשבוע שעבר עם הסכם המסתננים. מבחינתו, זה לא אמור לקרות עוד לעולם. הכלל הוא כזה: אם נתניהו רוצה בחירות, הוא אמור לתקוף את כחלון שמונע את פסקת ההתגברות; אם הוא רוצה שיקום בימין, הוא אמור לתקוף את בנט שאיננו נחוש דיו להיאבק במסתננים. נכון לאתמול, שש הודעות של הליכוד השתלחו בבנט, אבל על כבודו של כחלון שמרו.
והרי תזכורת: בניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, הקדמת בחירות בדרך כלל איננה נעשית במהלך מתוכנן מראש, אלא היא פרי של התגלגלות, התחבטות, ולחיצה על הדוושה רק ברגע האחרון. עד עכשיו, למשל, לא ברור אם נתניהו קידם בכל הכוח בחירות בחודש שעבר סביב משבר חוק הגיוס. סביר יותר שהוא שומר לעצמו את כל האפשרויות. ממילא מאי צפוי להיות חודש מדיני־ביטחוני דרמטי, עם העברת שגרירות ארה"ב, צעדות בעזה, תקיפה אמריקנית קרבה בסוריה ואיום איראני בתגובה. לסיכום: עוד לא ברור מי יעבוד קשה בחודש הבא, הכתבים הפוליטיים או הצבאיים.
ואחרי הדיון הפוליטי כדאי לזכור: עם כל הכבוד למינוי שופטים, תוכניות לימודים, צנזורה על מגישי רדיו ומדליקי משואות, פסקת ההתגברות היא המהלך המשמעותי ביותר שהימין יכול לקדם בממשלה הנוכחית. קואליציה כפי שיש לו היום לא הייתה עשרים שנה, וספק אם תהיה בעתיד. אם פסקת ההתגברות תהפוך לאוסף של מילים ריקות בהודעות לעיתונות של נתניהו נגד בנט ולהפך, הימין יוכיח שוב שהוא בא לפה כדי להטריל שמאלנים ולגרד כמה קולות, לא כדי לשנות את המציאות. זה המבחן של הממשלה הנוכחית.
