לרדד את השואה, ולוותר על יהדות ישראל – הספקיו של יאיר לפיד

בשבוע שעבר חולל יאיר לפיד סערה בהתבטאויות שערורייתיות ביחס לאנטישמיות. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו. למעשה, סימני האזהרה לאובדן הדרך של שר החוץ הבהבו כבר לפני כשלושה שבועות, כשתקף את החוק הפולני הנוגע לרכוש ניצולי שואה. לפיד ביקר את הפולנים באומרו: "את מה שאירע על אדמת פולין בזמן השואה לא ניתן להכחיש".

קו ההאשמה של שר החוץ ברור: פולין, שואה, הכחשה. ובכן, זה נושא טעון, מפני שפולנים רבים היו אנטישמים והשתתפו בפשעי המלחמה של הנאצים. רבים מהניצולים, שחוו התעללות מפולנים, מסרבים בצדק לשכוח ולסלוח. ואמנם, אין חולק על אחריותם ואשמתם של אותם פולנים.

אבל השאלה ההיסטורית שלפיד מעלה כאן אחרת. הוא מצביע בדבריו על הקשר לאומי. לפיד מאשים את הפולנים כאומה ומייחס להם אחריות כישות פוליטית שפעלה בשואה, וככזו היא אחראית למה ש"אירע על אדמתה".

את המסר שלפיד מהדהד כאן מפמפמת בשנים האחרונות גרמניה, בניסיון לפזר את האחריות לשואה ממנה והלאה. זהו מסר שקרי. פולין כמדינה והפולנים כאומה אינם אשמים בשואה, אלא גרמניה והגרמנים, והם בלבד. הנושא אמנם מורכב מדי למאמר קצר, אבל פטור בלא כלום אי‏־אפשר.

ראשית, חשוב לזכור שבזמן השואה פולין לא הייתה ישות מדינית. לא הייתה "על אדמת פולין" ממשלה פולנית משתפת פעולה, אלא הייתה לפולין ממשלה גולה שנלחמה בגרמניה הנאצית. פולין הכבושה נשלטה מגרמניה הנאצית, ומבחינת הגרמנים זו הייתה אדמת גרמניה המורחבת.

הנאצים גם ראו בפולנים, כמו ביהודים, גזע נחות. הם תכננו לחסל את רובם ולשעבד את המעט שעברו מבחן גזע. היטלר התיר לוורמאכט לרצוח "ללא רחמים, כל גבר, אישה וילד ממוצא פולני", במטרה מפורשת לחסל את פולין.

ואמנם, הגרמנים טבחו בפולנים והשמידו אותם ברחובות, ביערות, ובמחנות השמדה – יותר משני מיליון פולנים נרצחו "על אדמת פולין". יותר משני מיליון פולנים גורשו מבתיהם כדי ליישב בהם גרמנים. מיליוני פולנים נשלחו למחנות עבודה, כולל בגיל נעורים וילדות. כ־200 אלף ילדים פולנים, שהגרמנים זיהו בהם "תכונות גזעיות מועילות", עברו "גרמניזציה" כפויה; מי שהצליח נשלח לגרמניה, מי שנכשל, נשלח למחנות עבודה או נרצח.

הפולנים שהתנגדו לנאצים – לפולין הייתה המחתרת הגדולה באירופה – הושמדו. כדוגמה נציין את מרד ורשה הפולני, באוגוסט 1944. המרד החזיק מעמד חודשיים, עד שספגה המחתרת הפולנית כ־45 אלף אבדות. בתגובה למרד החריבו הגרמנים את ורשה, וכרבע מיליון אזרחים פולנים נרצחו. גם זה "אירע על אדמת פולין".

הסיפור של פולין, עם האנטישמיות הפולנית ומשתפי הפעולה, מורכב. אך שאלת האחריות לשואה ברורה כשמש. לולא הנאצים, לא היו נרצחים שלושה מיליון יהודים פולנים "על אדמת פולין", כפי שלא היו נרצחים, משועבדים ונעקרים מיליוני פולנים לא יהודים. יש אשמה אחת בשואה.

אלא שאת שר החוץ של מדינת ישראל כל זה לא מעניין. הוא תוקף את הפולנים, ורומז לא רק לאחריותם לשואה אלא גם להכחשת שואה מצידם – בזמן שהוא אפילו לא מזכיר את הגרמנים ואת הנאצים. לפיד הפך את ישראל למשתתפת במצעד ה"דה־גרמניזציה" של השואה. מביש.

דרך המלך לנידוי

לאחר מכן עבר לפיד מהשואה לאנטישמיות, בדברים שנשא, למרבה האירוניה, לפני הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות. לפיד הכריז: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט. האנטישמים היו גם סוחרי עבדים… האנטישמים היו קיצוניים משבט ההוטו שטבחו בטוטסים… האנטישמים הם אנשים שמכים להט"בים… אנטישמיות היא גזענות… אנטישמיות היא קיצוניות… אנטישמיות היא שנאת זרים".

מה שהחל בדילול האחריות הגרמנית לשואה, עבר לדילול שנאת היהודים ההיסטורית. תולדות שנאת היהודים ייחודית כמעט כתולדותיהם, אבל לפיד חף מהבנה בנושא. הוא לש את ההיסטוריה היהודית והעולמית לעיסה פרוגרסיבית אחידה ודביקה, שבה יש טובים – כל מי שסבל מרדיפה, ורעים – כל רודף, שהוא מתוקף כך "אנטישמי". את ההבלים הללו מפיצה ישראל היום בעולם.

מדוע לפיד עושה זאת? משום שהוא מנסה לצרף את ישראל לקואליציה הפרוגרסיבית העולמית, בשילוב זרועות עם היהדות הרפורמית ותפיסותיה. אבל המאמץ הזה לא רק מופרך מוסרית ואינטלקטואלית, הוא גם מזיק.

בתוך חודש אחד הספיק לפיד לרדד את ההיסטוריה של השואה, לבטל את ייחודיות האנטישמיות, ולוותר על יהדותה וציונותה של ישראל

לפיד לא מבין שהרפורמים ברובם מזהים את ישראל עם הצד המדכא – ולפי הגדרתו, הצד ה"אנטישמי" – ושבקואליציה הפרוגרסיבית שהוא מכשיר יש לא רק שנאת ישראל, אלא גם אנטישמיות קלאסית. כך יוצא ששר החוץ הישראלי מלבין את שנאת ישראל ואת האנטישמיות. הפוסט־מודרניזם הזה משחק לידי שונאינו.

החודש דיבר שר החוץ גם עם המועצה לענייני חוץ של האיחוד האירופי, וסיפר לה על הערכים המשותפים לה ולממשלת ישראל: "זכויות אדם, זכויות לקהילה הלהט"בית… מערכת משפט עצמאית… להילחם יחד במשבר האקלים, בטרור הבינלאומי, בגזענות". לפיד גם סיפר שהוא "תומך בפתרון שתי המדינות" (שאינו מעשי כרגע), והבטיח "לשפר את חיי הפלסטינים. כל מה שהומניטרי, אני בעדו".

לפיד שכח לומר למושאי חנופתו הפרוגרסיביים שני דברים. האחד, שהחברה הפלסטינית אנטישמית ביותר, רדיקלית ופנאטית. השני, שישראל היא מדינה יהודית וציונית. בנאומו ישראל הפסיקה להיות מדינת לאום יהודית. היא פרוגרסראל. מדינת כל אזרחיה ששוקדת על זכויות אדם, להט"בים ומלחמה ב"גזענות" וב"קיצוניות".

בתוך חודש אחד הספיק לפיד לרדד את ההיסטוריה של השואה, לבטל את ייחודיות האנטישמיות, ולוותר על יהדותה וציונותה של ישראל, תוך הבטחה לקדם הקמת מדינה פלסטינית. לא פלא שמכאן המשיך לפיד במצעד ריקודי מה יפית בענייני הכותל והרפורמים.

לא יכול להיות עוד שום ספק שלפנינו הממשלה הפרוגרסיבית, הפוסט־מודרנית, הפוסט־לאומית והפוסט־ציונית ביותר שהייתה בישראל אי פעם. היא מתחנפת ומתרפסת בפני הרדיקלים השמאלניים בעולם כולו, מוותרת על כל נכס מוסרי וכל צידוק ציוני ויהודי לקיומנו פה, ולא מבינה שהיא סוללת דרך להרשעת ישראל ונידויה.

לפיד, ראש ממשלת ישראל בפועל ובקרוב גם בתואר, רחוק מלהיות היהודי הראשון שבטוח שאם יתרחק מזהותו וייחודיות עמו ויאמץ את דפוסי ה"קִדמה", יאהבו אותו הגויים. יש להיסטוריה הרבה מה להגיד ליהודים הללו – אבל לפיד עסוק מדי בהמצאת היסטוריה פרוגרסיבית אלטרנטיבית מכדי לשמוע.