האזינו:
אם מקצה בית הכנסת יראני אבא עומד בפתח, הוא מיד יזרח. בידו יסמן שלצידו פנוי המושב, ויצביע בלי קול על ארון הסידורים כאילו את בית התפילה הכרתי רק עכשיו. הרי כאן גדלתי וכילד התרוצצתי בין שורות הספסלים, וכאן פסעתי לאחור בעושה שלום במרומיו שלושה צעדים.
אם אשב לידו הוא ייתן בידי את סידורו הפתוח, ואת שלי, הסגור, ייקח לעצמו. ואם אשב במושב מרוחק קמעא, לֹא נורא. הוא יביט בי מעת לעת ויחייך למראה תזוזת שפתיי ובסתר ידאג שאכובד בעלייה לתורה. "שלישי יעמוד אוריה בן יצחק בכבוד", אשמע פתאום בלי התראה. ואני לכבוד אבי את הברכות תכף אקרא, כראוי ובקול בוטח, הברה־הברה. מיד יבקש הגבאי שאברך גם "הגומל", שכן אבא לא הותיר לו ברירות, כשהזכיר שבאתי מירושלים והדרך רוויה סכנות. מלבד זאת, הוא חושב לעצמו, אם בני כבר פה רצוי שיצבור זכויות.
כשארד מן הבמה הוא ילחץ את ידי ויישק לי שתי נשיקות. בבית יאמר אבי לאמי בקולי קולות "אוריה בא להתפלל, בירך הגומל ועלה לתורה!" ואני אחייך אליהם במבוכה ואשאל את עצמי: תגיד אוריה, איך התרחקת ככה, מה קרה?
בסעודה השלישית יבקש ממני אבא לומר דבר מה על פרשת השבוע. "לאט־לאט, בסך הכול באתי למנחה", אשיב לו בנוסח קבוע. ואני יודע, בעיניו שוב ניצתה התקווה שאולי סוף־סוף שבתי חזרה. אולי אעזֹב את הזוּטוֹת ואבקר שנית באוהלה של תורה. ואם הבן האובד שב, מדוע בעצם שלא יהיה רב?
ודקות אלה בשבת בין השמשות יהיו לאבי ומורי מעין עולם הבא. בבית הכנסת, בתפלת ערבית, הוא יְצַפֶּה על הפתח והנה, שוב, בנו לא בא.
עריכה: אור ברנד־פרומר
