האזינו:
הייתי נוסע ללימודים וסובל, חוזר הביתה וסובל, אוכל חביתה וסובל. מוטיב חוזר כזה.
עשיתי דברים, כל מיני דברים, הרבה דברים, אבל אף אחד מהם לא נתן לי גרם של סיפוק, פירור של מנוחה. הרגשתי: כל זה איננו שווה לי. אמרתי: איזו סיבה ישנה בעולם שמשהו מכל זה אי פעם ישתנה.
ויום אחד נמאס לי. הייתי מתחת לבית שלי ברחביה, מן הסתם הולך לאנשהו וסובל, כשאמרתי לעצמי: החיים שלך נהדרים, עמרי. יש כל כך הרבה דברים טובים בחיים שלך, כמעט בכל פרמטר. ויש דבר אחד, יחיד, שלא הולך, שלא מסתדר. נכון, זה דבר משמעותי וכבד משקל. אבל למה זה צריך להיות הקריטריון שלאורו הכול נשפט? יש לך כל כך הרבה, ואתה חי את החיים שלך מתוך מה שאין. מספיק עם זה. תתחיל לחיות אותם מתוך מה שיש.
וכך עשיתי. הפסקתי להתייחס לחיים שלי כמצב זמני להימלט ממנו, והתחלתי להתייחס אליהם כמצב קבוע לחיות אותו. בכל פעם שהגב שלי התכופף מתחושת אין טעם, זקפתי אותו, ואמרתי לעצמי: יש. פרקתי את כל הארגזים ששכבו בחדר שלי מאז שעברתי דירה, ואמרתי לעצמי, דירת השותפים הזאת, זאת לא תחנה, אני גר כאן. התחלתי לחגוג את ימי ההולדת שלי במסיבות המוניות. התחלתי לומר את המלה הזאת: רווק, ולהסתכל לאנשים בעיניים כשאני אומר אותה. אף פעם לא להשפיל מבט.
זה לקח כמה חודשים. בסוף האמנתי לעצמי.
ואז עוד כמה חודשים, ועוד מישהי האמינה.
עריכה: אור ברנד־פרומר
