האזינו:
מישהו פעם כתב: "האהבה היא כמו תוכי. אין לי תוכי". ואני חשבתי שאין דימוי מדויק מזה.
לפני כמה שבועות ירדתי לאילת, היא גורמת לי להרגיש שבאר־שבע, עיר מגוריי, היא בעצם מרכז הארץ. העובדה הזו לא משכנעת רווקים לנהור אליה אמנם, אבל לדעתי זה באשמת משחק המונופול שתמחר את העיר הזו בערך כספי נמוך מתל־אביב.
בכל אופן, התחשק לי לעשות שנורקלים בים אז הלכנו לראות קצת דגים יפים. תשמעו, זה באמת נכון מה שטוענים: יש הרבה דגים בים.
וככה, בין כל הדגים הגדולים והקטנים, הכסופים והזהובים, בלט במיוחד דג אחד יפהפה שקשקשיו היו משוחים בגווני כחול וצהוב, תנועותיו קלילות, מבטו בטוח וסביבו חוגגת הילה של כריזמה וכשמבטינו הצטלבו, ליבי פעם והעולם עמד מלכת ואני יודעת שהתחושה הזו הייתה הדדית. לפתע נכנסה לנו לפריים ובלי שום התנצלות דגה זהובת קשקש, כחולת עיניים וארוכת זנב, ולא חלפה דקה והשניים נעלמו יד ביד אל מעמקי הים. גברים, לא אבין לעולם. לקח לי זמן להתאושש מהרגע הזה ואני אשקר אם אגיד שאני כבר לגמרי אחרי, אבל נראה לי שאני פשוט אעשה מעשה, ואקנה לי תוכי. כי כאמור, עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ.
עריכה: אור ברנד־פרומר
