האזינו:
כשרוצים לתאר במגזר החרדי בחורה מוצלחת מאוד, כזו שהתחתנה בלי עיכובים בזכות מעלותיה הרבות והתרומיות, משתמשים בביטוי: "חטפו אותה". היו לי כמה חברות ש"חטפו אותן", ומי שיגיד לכם ששלמות היא מילה גסה, כנראה לא פגש בהן. הן נולדו למשפחה "הנכונה", לעדה "הנכונה", לאבא שמצד אחד היה איש חשוב מאוד ונשא במשרה תורנית ומצד שני היה לו מספיק כסף כדי לשלם על בחור ישיבה שישב וילמד, וכשאני אומרת לשלם, אני מתכוונת למינימום 600 אלף שקלים. אותי לא "חטפו". עברתי ועודני חווה תהליך ארוך על המדף. בדקו אותי, התייעצו. בהו. שאלו. הניחו בעגלה, החזירו חזרה, התעלמו, ולפעמים אפילו ביקשו להזדכות על המוצר. ולמה אני נתקפת נוסטלגיה ונזכרת בחטיפות של עלמות צעירות ומוצלחות? כי זה זורק אותי באחת לט"ו באב, יום שאיתו אני מקיימת יחסים מורכבים.
את ט"ו באב הכרתי לעומק בגיל 23. עד אז חודש אב היה מחולק לתשעה ימים עצובים, מראש חודש ועד תשעה באב, ושלושה שבועות סוערים, של בין־הזמנים. שהם הכינוי הרשמי לאוגוסט של החרדים. זמן מוגדר שבו מצוות היום היא לנפוש ולטייל. היה לי זיכרון מעורפל משיעור נביא בבית הספר על בנות ישראל שהיו מחוללות בכרמים, וזיכרון עמום עוד יותר על פילגש בגבעה ועל בני בנימין שנאסרו על בנות שאר השבטים. את השיעורים בסמינר החליפו שיעורי תורה ולימודים מעמיקים, ואז אני לומדת על ט"ו באב. על שבט בנימין שהולך ומתמעט, ועל הפתרון בדמות בנות ישראל שיצאו לחולל בכרמים בלבן ו"נחטפו" בידי בחורי השבט.
ובטח נשארה שם בשדה אישה בלבן, אי־זוגית, שאיש לא בחר בה עדיין. ואולי היו לה כתמים על השמלה, וייתכן שהיא לא הייתה מהמשפחה הכי חשובה או הכי עשירה, ובטח היא הביטה בעיניים כלות בעשרות החופות שנמתחו מול עיניה.
אבל היה לה אותה. והיא עברה תהליך במדבר צרוב חולות ושמש קופחת, ונבנתה מהמקומות הכי בודדים שלה. וכל "לא", וכל התעלמות וכל דחייה או אדישות הוציאו ממנה מעיין נובע של אהבה, ועוצמה נשית של אישה שגילתה את עוצמותיה לבד. אישה שהיא בשביל עצמה, לא מחולׁלת רק לפי חליל של אחרים. לא רק פתרון שמציל את כל העולם ואשתו – בלי לבדוק מה היא מרגישה בקשר לזה. וככל שעוברים עליה הימים, היא מבינה שחתונה היא לא פתרון לכלום ולא ערובה לאושר. היא מפנימה ששמחה אמיתית אינה תלויה באיש, אלא בתהליך הפנימי שהיא עוברת עם עצמה.
אני פוגשת מפעם לפעם את חברותיי "הנחטפות", המושלמות, שרקדו להן לפני כולן "ענבי הגפן בענבי הגפן", והן תמיד מביטות בהתפעמות איך אספתי מהחולות את השברים ויצרתי מהם מחרוזת מפוארת. מיומנות ששייכת רק לאנשים שנשכחו מחוץ למעגל.
עריכה: אור ברנד־פרומר