האזינו:
בקרוב אני עוזבת את הדירה הרביעית שלי בירושלים (לא שלי־שלי, אלא זאת שאני שוכרת), וסוגרת 11 שנים בעיר שהיא הכי בית.
לדירה הראשונה עברתי, יחד עם חברה, בשנת הלימודים האחרונה, עם זמן לעבוד ולממן אותה, עם חבר אוהב ועם חלומות תמימים.
שנתיים אחר כך עברתי לגור בשכונה מרוחקת עם הבטחה שממנה, מהדירה הזאת, אני יוצאת עם חתן.
שלוש שנים ושלוש שותפות אחר כך, עזבתי את הגלות שמעבר לעמק רפאים ועברתי לגור עם חברות (עוד שתיים. בדירה. קונספט חדש מבחינתי), בשכונה שאותה נטשתי בסיבוב הראשון.
אבל אז הדירה נמכרה, בעל הבית החדש העלה את המחיר, התפצלנו, ועברתי לגור רק עם עוד שותפה אחת, בלב הביצה הירושלמית.
מהדירה הזאת, הבטחתי לעצמי, והפעם באמת, אני עוזבת אך ורק עם בן זוג. המעבר היה קשוח, אין לי כוח למובילים, לאריזות ולשיטוטים אינסופיים בחיפוש אחרי דירה שתרגיש קצת יותר כמו בית.
עם כל הארכה־על־חוזה שחתמתי (שלוש הארכות, ארבע שנים), חזרתי לעצמי על אותה הבטחה.
לשלם את הארנונה עבור כל השנה או לא, זו הייתה השאלה. כי הרי, יבוא גבר, בחור, מר, איש, נסחוף זה את זה מהמציאות המוכרת, נלמד להכיר ולאהוב, נתחייב שזה יהיה לנצח והרי לך שטר כתובתך, בואי כלה, כיצד מרקדין וכל השמחה הזאת.
הצלם ששריינתי כבר לפני עשור, המאפרת שנמצאת אצלי על הולד, מעצבת שמלות הכלה שעם כל תמונה שהיא מעלה לסטורי אני מחכה לרגע שזו תהיה אני – כל אלה יתגשמו. בקרוב. ממש־ממש תכף.
הרי אין מצב שאני מחדשת חוזה ואין מצב שאני עוברת דירה. לבד. שוב.
אבל תראו מה זה. הרינה מתכננת תוכניות, וא־לוהים? גדול. והניסיון על חשבוני? קטן לא פחות.
עוד יבוא האיש ההוא. ההוא שיעזור לי להרגיש בית בכל מקום, ההוא שיקבל אותי למרות הקשיים, ההוא שהאהבה שלנו תהיה הדבר האמיתי.
עד אז, החלומות גדולים עליי והמציאות מוכרת להכאיב. שאני אזכה. שאתם תזכו.
שרק יבוא כבר, שיבוא.
עריכה: אור ברנד־פרומר
