האזינו:
לא לחינם אמרו חכמינו כי השרוי בלא אישה שרוי בלא ברכה, ובעיניי ראיתי מעשה מיהודי אחד שהיה מלא ברכת ה' וריק מגאווה, ומשלח ידו עלה היטב, וחיוכו זרח, וכל אשר עשה הצליח, ומשעה ששלחתו יונתו תמתו מעם פניה, ואיני יודע על שום מה, אבדה ברכתו, ובמידה שהיה נוח להשתבח בכול, כך היה נוח לאבד את רוב ממונו ורוב חינו, ויצא שכרו בהפסדו. ואני, שרגיל הייתי לפגוש בו כרעי ולהיאחז אף אני ברינתו ולהתמלא אמונה כי גם זוגתי אף על פי שתתמהמה בוא תבוא, חמקתי מלפגוש בו. והנה פגישה אחת בדרך מקרה שיברה את רוחי לגמרי, נדמה היה כי גופו ועצמותיו פוסעים למולי, אך לא בידידי היה מדובר אלא אך בהבזקים של שלהי נפיחת נשמתו, וכששאלתי לשלומו, לא השיב.
חזרתי לביתי וכל הערב הרהרתי בו ולא מצאתי מנוחה. אחרי שהאכלתי את החתול התקנתי לי סעודה אך פתע הסתלק ממני כל רעבוני, וכיצד אשבע בשעה שידידי שרוי בעצבות, נעלתי את נעליי והלכתי לדירתו.
מה אפשר להגיד ליהודי שחשך עליו אורו לא ידעתי, וכך ישבנו בחדרו ושתקנו, הוא בעצבונו ואני ממבוכתי, דקות רבות ישבנו בשתיקה וגודש מחשבותינו הכביד את אוויר החדר. כשהקצתי מהרהוריי מצאתי עצמי שרוי בעלטה וצלליתו של רעי קפואה כשהייתה.
המתנתי עוד מספר דקות בחשכה, מסגל את עיניי למה שניתן לתפוס מאור הרכבים החולפים, אחרי כן שאלתי אותו: תרצה אולי שאדליק את האור? אולי כוס מים?
לשווא חיכיתי למוצא פיו, שעות ישבנו ערים ושותקים. רק כשהדליק סיגריה ראיתי לרגע את לחייו הרטובות ואות וסימן היה לי כי באפו עוד נשמת חיים. כשהנצה החמה חילצתי את אבריי, נשקתי לשׂערו והלכתי.
עריכה: אור ברנד־פרומר
