האזינו:
זה היה שבוע עמוס, חמישי בערב נחת עליה מהר מדי ובלי תוכניות לשבת. לא היה לה כוח לנסוע לשום מקום ודווקא התאים לה דירה ריקה. בשישי בבוקר, בדרך לשוק, שלחה הודעות לחברים שהיא פה בשבת ואם מישהו מעוניין בארוחה או שתיים. עד שסיימה את הסיבוב רק שירה החזירה שהיא מאוד תשמח שיאכלו בערב שתיהן. הן שמחו שיש להן אחת את השנייה, ולא חייבים להוסיף. אם מישהו ישאל יגידו לו שיצטרף, בטח. אבל סבבה להן ככה רק שתיהן.
לבוקר כבר פחות דאגה. אולי מישהו יקפוץ לומר שלום על הדרך לאיזו ארוחה בקטמון. היא מילאה את המיחם, כמו תמיד כמעט עד הסוף, למקרה שיגיע אורח וירצה כוס קפה. ברגע האחרון הכניסה לתנור פאי שוקולד, "את אף פעם לא יודעת מי יפתיע".
עד לכניסת השבת מספר קבוצות בווטסאפ סיימו להתעדכן: חלק התפזרו מחוץ לעיר, קצת להתאוורר. ולמי שנשאר יש תוכניות.
היה רגע קטן שבו כמעט שלחה לשירה הודעה שבסוף היא נוסעת. כי פתאום זה מרגיש לה קצת יותר מדי בודד, ולא לזה באמת התכוונה.
אבל יש שירה, והכי קל להתקפל ברגע האמת, וזו אולי הזדמנות בשבילה להרגיש את הריק, ואולי להבין משהו על עצמה שעוד לא גילתה אחרי חמש שנים בדירת שותפות בלב ירושלים.
בערב הייתה ארוחה של ממש. חלות, סלק אפוי, סלמון בסויה ובקבוק יין אדום. קצת דברים של תורה, ולא מעט הרהורים. שירה סיפרה לה שהיא קבעה תאריך לחתונה. אין לה עדיין חתן אבל היא החליטה לנסות ככה. יש גיל שכבר אין מה להפסיד, וצריך לבדוק את כל האפשרויות, ולמתוח לעצמנו את כל הגבולות.
במוצאי שבת הוסיפה לרשימות של עצמה: לחזור לטיפול, להשתדל יותר ביקיצה מוקדמת, לכתוב יותר, להתחיל לתרגל יוגה, לאהוב את עצמה טיפה יותר, לפתוח פרופיל באפליקציה אחת לפחות, ללמוד לצייר.
בשבת האחרונה שירה באה אליה לדירה החדשה, מחוץ לירושלים. כשנכנסה בשעה שכבר לא כל כך חם ורוח חמימה ומנחמת נושבת, היא הזכירה ששבוע הבא החתונה אבל עדיין אין אף אחד. מאוחר יותר בארוחה, בדמעות, היא שיתפה שהאמינה באמת־באמת שזה יכול לקרות, אבל גם היה באקט הזה אלמנט של פחד. היא הרגישה שהתחייבה למשהו גדול, וזה עזר לה להחזיק ת'ראש מעל המים. שבמפגש עם הבחורים שיצאה איתם היה משהו יותר מחיה. ועכשיו, היא תוהה האם אפשר בכלל לתזמן אהבה.
במוצאי שבת הוסיפה לרשימה של עצמה: לחדש את המינוי לחדר כושר, לקנות עציצים, לצאת לדייט, להניח את השעון.
עריכה: אור ברנד־פרומר
