האזינו:
בט"ו באב היו יוצאות בנות ישראל ברגישות אין קץ, שואלות בגדי לבן זו מזו, כדי שלא לבייש את מי שאין לה. חסרון הכיס התערבב בחסרון הכללי, בתוך מעגלי הריקוד, בינות הגפנים.
יש משהו חשוף ברווקות, היעדר מתנוסס, גלוי לכל. בעולם הדתי־הלכתי כאבה של רווקה מתהלך לפניה, נישא על שיער ראשה הגלוי. כאבה הפנימי ביותר הופך מושא למחקר, להערות ולהמלצות.
מצד שני, החיסרון המגולה מאפשר תפילה. מדי פעם אני מקבלת הודעות־תפילה כאלה, דרישות שלום מרשב"י ומאמא רחל ומהמלאכים של חדר הלידה, לבבות אהובים שפועמים את החיפוש יחד איתי. הרבה תפילות יש בחשבון הבנק שלי בשמים, על רובן אני כנראה לא יודעת.
ואני חושבת על הכאבים הנסתרים, אלה שאי אפשר לראות. על זו שיש לה בית וחיוך מאופר אבל לבה בודד. על זו שמתמודדת עם גוף חולה או שנפשה חסרה. ועוד ועוד כאבים, נסתרים, לא מדוברים, לא מפוללים.
ואני רוצה שלא נבייש את מי שאין לה. שנתפלל זו על זו, על כאבים גלויים ונסתרים, על כאבים שנעלמים מעינינו במחול החיים, אלו שאולי לא נדע מהם לעולם. שנרקוד במעגל אחד, נשי, אוהב, שיש בו חיוך בצד חסרון ובעיקר, יש בו אהבה.
עריכה: אור ברנד־פרומר
