האזינו:
לעיתים הייתי נוסעת לקיבוץ הירוק בצפון, להתחבק בין עיניה של הסבתא הנהדרת שלי. היא הייתה אישה אוהבת, ביום הראשון בארץ פגשה את אהבת חייה, ויחד הם גרו בקיבוץ שהקימו בדם, יזע ואהבה רבה. את טבעת הנישואין לא הסירה מעולם, היה לה שקע כזה בקמיצה עד שלא הייתי בטוחה שהיא בכלל יכולה להסיר אותה, ואולי לא יכלה.
אחרי נסיעה לא קצרה הייתי מתקבלת במאור פנים שאין כמותו. היא הייתה דואגת לכל מחסורי, אם לא אכלתי צהריים – חדר האוכל פתוח, אם אני רוצה משהו מתוק – אפשר לקפוץ לכלבו, אם חסר לי איזה פרט מידע לעבודה – הספרייה עמוסה, ובסוף לא הייתה מתאפקת ושואלת ללב החסר במילים הקסומות כל כך – "יש לך מחזרים?"
כל פעם השאלה הזאת שלחה אותי לרגע להרגיש כמו אן מאבונלי או סקרלט אוהרה. הצחיקה אותי התמונה הדמיונית שלי יושבת בגזוזטרה עם שמלה בעלת שרוולים תפוחים ומחוך וגברים צעירים צובאים על דלתותי ובמקום תבנית תפוחי אדמה לסעודת שבת הם מגיעים רכובים בכרכרה, נושאים זר פרחים, שיר וחרב לדו־קרב על ליבי.
איזו שאלה, יא סבתא. בשלוש מילים היא גילמה את פערי הדורות בתפיסה הזוגית, את החלום להיות נחשקת, את המעט צהבהבות שמלווה כל מי שישאל רווקה על חיי הזוגיות שלה, ואת הדאגה הכנה שלה לחיסרון שלי.
הסברתי שהיום זה לא ממש עובד ככה, ומחזרים זה לא העניין ולמרות כל אבק האגדות שפיזרתי אני בכלל רוצה רק אחד, כמו שלה היה רק את סבא – אחד. היא הבינה ואמרה בעיניים דומעות מגעגוע שסבא באמת היה משהו מיוחד. וטוב, אין מה לדאוג אני בטח אשמח אותה בקרוב. אבל היום, אחרי יותר מדי דייטים ופחות מדי מחזרים, אני יודעת שהיא ידעה את הסוד, צריך אחד וצריך שיחזר.
עריכה: אור ברנד־פרומר
