אצבע קלה על הווידאו: סרטון הצלף הזכיר שדרושה כאן תקשורת אחראית

אין לי מושג איך ייראה שדה הקרב העתידי שהולך ומצמצם מרחק מאיתנו בצורה קצת מדאיגה, אבל ברור שתודעה תהיה חלק גדול מכללי המשחק.

קיבלנו השבוע טעימה מאותו קרב תמידי על התודעה. סרטון הצלף בגבול עזה, שהתגלה כסערה בכוס מים צוננים, ניסה לקבוע פה תודעה ולא הצליח. הוא ניסה לקבוע תודעת חוסר מוסריות צה"לית וישראלית, תודעת הלקאה עצמית על חטא האצבע הקלה על ההדק, תודעת כובש ונכבש. הסרטון, שאכן יש לו ערך חדשותי מסוים, פתח כאן את שתי המהדורות הנצפות ביותר – זו של ערוץ 10 וזו של חברת החדשות. הסיקור שלו לווה בזעזוע קדוש וכותרות־ענק, שגררו פרשנויות אינספור ושעות של דיבורים. תוך זמן קצרצר הוא גם הגיע לעיתונות הבינלאומית וכיכב בניו־יורק טיימס ובמקומות נוספים.

לא סתם האייטם הזה פתח מהדורות. האירוע התיישב לחלק מהכתבים והעורכים על משבצת שהשלימה נרטיב מסוים. אותה משבצת שסוגרת מעגל ומוכיחה לציבור הרחב שמשהו נורא קורה אי שם, על גדר המערכת ברצועת עזה, שישראל מגזימה בהפעלת הכוח, שיורים גם במי שלא צריך. כבר כמה שבועות מטפטפים לנו ארגוני השמאל שההפגנות בעזה הן מחאה אזרחית לגיטימית לא אלימה, שהכל נובע מהמצור שישראל מטילה על עזה, שהמשבר ההומניטרי מתפוצץ לנו בגדר, והנה – הגיעה ההוכחה לכך בדמות סרטון עם ירייה וצהלה.

לטפטוף השקרי הזה יש השפעה מצטברת, בתוך ישראל ומחוצה לה, והוא משפיע גם על אנשי התקשורת שלנו שלעתים מתמסרים מרצון. בקלות היו הכתבים יכולים להראות את הצד המוסרי והאחראי בסרטון – את המפקד שהחליט לחדול ירי כי היה ילד קטן בטווח הפגיעה, אך אלה בחרו מסגור אחר. "אירוע חמור ביותר", "פרשת אלאור אזריה 2", "ירי חסר אחריות" – צפו, שפטו וקבעו.

אגב, לכל מי שמתעניין באחורי הקלעים של תעשיית החדשות בכלל, והמהדורות המרכזיות בפרט, אני ממליצה לפתוח חשבון טוויטר ולעקוב אחר הכתבים, העורכים והפרשנים. שם אפשר לראות את מי שקובע פה סדר יום במלוא הדרו או במלוא עליבותו, או סתם ללא מסכות.

רגע וחצי אחרי פיזור הערפל התגלה שהסרטון הזה הוא כלום ושום דבר. בוקר אחרי הפרסום, כשנפלו האשמות הרצח (כי המחבל נורה ברגלו והוא בכלל בחיים), נפלו האשמות הירי בחף מפשע (מתברר שהכל היה תקין והבחור הוזהר לפני הירי), ונפלו האשמות הטבח העכשווי על הגדר (כי הסרטון צולם לפני כארבעה חודשים בכלל), נשארנו רק עם תירוץ אחד ל'עליהום': הקללה והצהלה של החייל על הפגיעה. בכירי השדרנים נתפסו לזה, לתירוץ החלש הזה, צקצקו בלשונם וניסו לדחוק את הפוליטיקאים שלנו לגנות את אסתטיקת הדיבור של חיילינו. קשה לתאר את ה'טרלֶלֶת' שמדינה שלמה דנה בתגובות חיילים לוחמים לירי, ירי מוצדק, תקין והכרחי.

נקודת האור היא שאפשר בהחלט לראות ניצנים של שינוי. כך במהדורה של ערוץ כאן 11, במהדורה הצעירה של ערוץ 20 ובעיתון 'ישראל היום'. אלה המקומות שבחרו לעסוק בחיים עצמם – באירועים החשובים והמדאיגים בצפון, בתקיפה בסוריה, בנשק הכימי ובתנודות העולמיות שמתרחשות ממש על הגבול הצפוני שלנו. הם העדיפו חדשות אמיתיות על פני קטע צהוב. הם עצרו רגע לחשוב לפני שלחצו "אנטר" על הכותרת הגדולה, תחקרו, נשמו. הוכיחו שאפשר לעשות תקשורת אחרת.

יותר מכול, הסיפור הזה הוא תמרור אזהרה. ראוי שנדרוש מאנשי התקשורת שלנו קצת יותר אחריות בדיווחים ובמסגור, קצת יותר נשימה ובדיקה, קצת פחות שיפוטיות והרבה יותר ענווה. נהוג לדרוש אחריות מפוליטיקאים ומגופי הביצוע; אני דורשת אחריות גם מאנשי התקשורת. בדרך כלל הם אלה ששואלים את השאלות ובידם הכוח לנווט (אם כי לא לקבוע במאה אחוז) את הדיון הציבורי: על מה מדברים, מה חשוב ומה פחות חשוב. הפעם צריך היה להגיד – פסטיבל הצדקנות והטהרנות הוא מגוחך, לא רלוונטי ולא אחראי.
תודעה היא חלק מהמשחק, היא תקבע איך ייראה שדה הקרב העתידי, יש לה השפעה ישירה על הפסקות אש, על החלטות בינלאומיות, על חוסנו של העורף, על מורל הלוחמים – ועל הניצחון. העיסוק בסרטון הזה הוא פריבילגיה של שגרה, בחירום חוסר האחריות והפזיזות שחווינו במהדורות החדשות יכול היה להכריע קרב ואפילו להשפיע על נפגעים. אני מקווה מאוד שיש בגופי הביצוע מי שיושב, ממפה ומתכנן איך להתמודד עם האתגר התודעתי. כן, גם בקרב התקשורת שלנו עצמה.

גזענות הציפיות הנמוכות

בתוך הסכסוך הבלתי נגמר בינינו לערבים, כדאי לשים לב לתופעה מעניינת שמגיעה בעיקר משמאל: תופעת הגזענות של ציפיות נמוכות. זה קורה כשמתייחסים לצד השני כמו לילד קטן ומוגבל, שלא יכול לקחת אחריות על גורלו שלו, ולא כמו לאדם בוגר ורציונלי שצריך לשאת באחריות למעשיו. זה מעשה גזעני.

ערביי עזה בחרו להמליך על עצמם את חמאס בבחירות דמוקרטיות, הם ידעו מיהו חמאס ואיך עלולים להיראות חייהם. אותו חמאס בוחר לנתב את כספי הסיוע לכיוון של התחמשות ומלחמה בישראל ולא לבניית חיי אזרחיו, הוא שולח אותם לגדר בכוונה ומסרב (!) להצעות מצריות לפתיחת המצור באמצעות פתיחת מעבר רפיח. ואת מי מאשימים אותם גזעני ציפיות נמוכות? את ישראל. היא זו שסוגרת את ערביי עזה בגטו, היא זו שאחראית למצור, היא המאמללת. חמאס? תושבי עזה? מהם לא מצפים לכלום כנראה.

עוד דוגמה נהדרת: הפלסטינים בוחרים לקרוא למהומות על הגדר "צעדת השיבה" (שיבה ל־1948, אלא מה), השמאל הקיצוני מוכר לנו שזו "צעדת האסון ההומניטרי". למה? כובע. כי הוא החליט בעבורם שהמוטיבציה היא ההיבט ההומניטרי ולא השנאה והמלחמה בישראל שאותן הם מבליטים כל הזמן. הם כנראה לא יודעים שהסיבה להתפרצות היא בכלל המצור.
זַהו אותם, הם נמצאים בינינו כל הזמן, אותם גזענים של ציפיות נמוכות. הטיחו בהם את האמת, דרשו מהם, בבקשה, להפסיק להיות גזענים.