לא פעם אני מבחין בתפיסת עולם מוטעית, שהתקבעה בתודעתם של יהודים רבים: הם סבורים שהקב"ה ברא בתי כנסת וישיבות, ומסביבם יצר עולם. אולם על פי נביאי ישראל האמת היא הפוכה: הקב"ה ברא עולם, ובתוך העולם צריך שיהיו בתי כנסת וישיבות.
התפיסה המוטעית של אותם יהודים מחלקת בין החיים והמלאכות מחד גיסא – שנמצאים בעדיפות משנית ושייכים כביכול לעולם החול בלבד, ובין הדת ועולם הרוח מאידך גיסא – שנמצאים בעדיפות ראשונה, ולדעתם רק הם קשורים לקודש. זוהי תפיסה ששורשה בהשקפה נוצרית שחלחלה אלינו במהלך שנות הגלות המרובות. לפיכך מוטל עלינו לדון בכל אותם מושגים המשויכים כיום לעולם הדתי, ולהגדירם מחדש. הגדרה זו ראוי שתיעשה לפי מסורת התורה שבעל פה ותבניות החשיבה של זהותנו השורשית, הזהות העברית, שנמסרו לנו דרך חכמי הקבלה. בירורו של המושג "בית המקדש" הוא דוגמה מובהקת לשינוי הנדרש.
במאמר זה ננסה לענות על השאלות הקשורות למקדש בהיבט ההיסטוריוסופי: מדוע יש צורך לבנות בית מקדש, מה תכליתו, וכיצד הוא מתקשר לייעודו של עם ישראל בהיסטוריה. לשם כך נתחיל מבראשית, ונראה כיצד כבר בסיפור בריאת העולם התורה רומזת לתשובות שאנו מבקשים.
שבת שאיננה מסתיימת
התורה מתחילה בסיפור מעשה בראשית. בששת ימי בראשית, הקב"ה יוצר את העולם כמקום ראוי למגוריו של האדם. עם כניסת האדם לעולם בסוף היום השישי, הקב"ה חדל ממלאכתו כבורא, "שובת ממלאכתו", והעולם הנברא מקבל את צורתו של עולם הטבע. מכאן ואילך הקב"ה מסתתר מאחורי המסווה של עולם המונע על ידי חוקים דטרמיניסטיים. על ידי הסתתרות זו, שהיא מעין "צמצום", הקב"ה מתייחס אל העולם כאל "הקדש"; הוא כביכול אוסר על עצמו לגעת בעולם שהפך לטבע, אלא דרך ההשגחה בלבד (אלא אם כן נשקפת סכנה של פיקוח נפש לבריאה, כידוע מהלכות שבת, ואז יש נס או התגלות).
עולם שכזה, שלכאורה התרוקן מנוכחותו של ה' ונדמה כי הוא קיים מעצמו וכפוף לדטרמיניזם עיוור ואנונימי, היה הופך לעולם מקולל, אלמלא השאיר בו הבורא "רשימו" של השפע שלו: הרושם שנותר מהאור, ששמו "ברכה", ושהכתוב מקדים אותו לקדושה בפסוק: "ויברך… ויקדש". הברכה היא שפע ותוספת של המציאות שבאה למעלה מהטבע, והיא מאפשרת לנו לשער שיש "מישהו" מאחורי המסך. כל אדם בריא בנפשו מסוגל לחוש את הברכה במציאות. זו תוספת שאינה נצרכת לקיום הביולוגי הבסיסי, אך היא שנותנת את הטעם לחיים, לפי סוד הפסוק: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהילים לד, ט): בדומה למאכל, שמרכיביו מספיקים לקיום מערכות הגוף, אך כדי להחיות את נפשו ונשמתו האדם זקוק לחוש את טעמו.
לאחר בריאת האדם, העולם עובר ליום השביעי. המושג "יום" במעשה הבריאה מתאר מעין פרויקט בעל תכלית מסוימת שקבע הבורא. כל פרויקט שכזה ניתן לפצל למספר שלבים לפי הפסוקים: תוכנית הבורא לגבי אותו יום, שלב הביצוע, וסיומו. כך, למשל, היום הראשון מתחיל בתוכנית הבורא "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר", ממשיך עם הביצוע "וַיְהִי אוֹר", ומסתיים ב"וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". אולם שלא כמו בששת ימי בראשית, על היום השביעי לא נכתב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". כלומר, זהו הפרויקט היחיד של הבורא במעשה הבריאה שלא נאמר עליו בתורה שהסתיים. מכאן, שבמישור של הזמן ההיסטורי אנו מצויים בעיצומו של היום השביעי, או במילים אחרות: היום השביעי הוא פרק הזמן המהווה את ההיסטוריה האנושית.
הצמצום של נוכחות הבורא והסתתרותו מאחורי המסווה של חוקי הטבע הם הכרחיים כדי שההיסטוריה של האדם תוכל להתחיל ביום השביעי. זאת משום שכל עוד העולם אינו משועבד לסדר יציב, רצונו של האדם שקובע את מהלך ההיסטוריה אינו יכול להיות חופשי באמת. ללא חוקי טבע קבועים, המסדירים את התנהלותו של העולם ומאפשרים לשער במידה רבה של ודאות את מצבו ברגע הבא, לא נוכל לבחור ולתכנן את צעדינו, וכך חירותנו כבני אדם תהיה נטולת בסיס איתן.
עם זאת, סימן שאלה מרחף סביב היום השביעי. התורה מגדירה את רצון הבורא בכל יום מששת ימי הבריאה, ומכאן נשאלת השאלה: מהו רצונו לגבי היום השביעי? במילים אחרות, מהו היעד שעל פיו יש להגדיר את הצלחתה של ההיסטוריה האנושית?
מראשית לאחרית
התשובה נרמזת במקרא: "וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי – וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב, ג). כלומר, לאחר הברכה – צריך הנברא להגיע לקדושה. הופעת האדם מלווה בברכה ששם הבורא בבריאה ("וַיְבָרֶךְ אֹתָם"; שם א, כח), המייצבת את עולמו על ידי ברכת השפע בטבע, ורק אז מוטלת עליו המשימה להגיע לקדושה ("קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"; ויקרא יט, ב).
הקדושה היא ייחוד מידותיו של הקב"ה בעולם, או במילים אחרות, אחדות הערכים המוסריים. במצב של קדושה כל ערך מקבל את מקומו הנכון במציאות, ללא רמיסת הערכים האחרים. אך בעוד שבעולם העליון, במחשבת הבורא, המידות והערכים מצויים במצב של אחדות, בעולם הטבע הם במצב של ריבוי והתנגשות. מטרתו של האדם היא לאחד שמיים וארץ, כלומר לאחד את אותם הערכים השמיימיים במציאות הטבעית, לפי רוח הפסוק "ה' הוּא הָאֱ־לֹהִים" (דברים ד, לה): "ה'" – כלומר שם הויה, שמו של הקב"ה המתגלה דרך אחדות המידות, "הוא הא־לוהים" – שמו של הקב"ה המתגלה דרך עולם הטבע. פעולה זו של איחוד הערכים והמידות המובילה לקדושה, מהווה ציר מרכזי בתורת ישראל ומצוותיה, שהם גילוי רצון ה' בעולם.
אם כן, העולם, שראשיתו בתוהו ובוהו, מתוקן במהלך ששת ימי המעשה על ידי הבורא כיוצר, וביום השביעי מוסר הבורא את העולם לידי האדם כדי שישלים את התיקון. העולם שלנו מהווה אפוא תוכנית משותפת לבורא ולאדם: מעשה בראשית, שתכליתו לבנות עולם שהאדם יוכל לשכון בו, הוא כביכול חלקו של הקב"ה בבריאת העולם; והאדם מצדו פועל לתקן ולהשלים את מלאכת הבריאה במהלך ההיסטוריה, עד להגעה אל מדרגת הקדושה, כדי שהבורא יוכל לשוב ולשכון בעולם בגלוי וללא הסתר, ולהיפגש עם האדם פנים בפנים.
כאשר האנושות תגיע למדרגת הקדושה, ההיסטוריה תצליח ומחשבת הבורא לגבי היום השביעי תתממש, או אז ייאמר כביכול: "ויהיו קדושים, וירא א־לוהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי", וניכנס ליום השמיני. במקורותינו, היום השמיני קשור לימות המשיח והעולם הבא. לפי המהר"ל, המספר שבע מורה על הטבע, והמספר שמונה מורה על תיקון העולם והמשיחיות. על פי המדרש, התלמוד והזוהר, אליהו הנביא, המבשר את בואו של משיח בן דוד בסוף האלף השישי, צפוי להתגלות במוצאי שבת, ולכן מזכירים אותו בהבדלה. כמו כן, כל המצוות הקשורות ליום השמיני, כמו ברית המילה, משלימות את האדם ומעלות אותו מעל מדרגת הטבע.
כאן, אגב, טמונה הסיבה לכך שהנוצרים – הסבורים שהמשיח כבר הגיע, העולם תוקן, ואנחנו חיים ביום השמיני – קבעו את היום הקדוש שלהם ביום שלמחרת השבת. מנגד, המוסלמים – הסבורים שאנו עדיין חיים במציאות של ששת ימי הבריאה, שבהם אין לאדם בחירה והבורא מכתיב לבדו את המציאות – קבעו את היום הקדוש שלהם ביום השישי. זאת לעומת עם ישראל, החי את ההיסטוריה כזירת פעולתו של האדם, ביום השביעי.
תפקידן של האומות
האידיאל של בית המקדש קשור קשר הדוק עם היום השמיני. אין זה מקרה שיום חנוכת המשכן במדבר – שהוא דגם מבשר לבית המקדש שייבנה בירושלים – נקרא בתורה "היום השמיני" (ויקרא ט, א). זאת משום שהתגלותו מחדש של הקב"ה בעולם מגדירה את הצלחתו וסיומו של היום השביעי. עם זאת, לפי המקובלים, בדגם של בית המקדש בירושלים יש בחינה כוללת אף יותר. לפי סוד הפסוק "אשרי יושבי ביתך" (תהילים פד, ה), העולם כולו נקרא "בית". אם כן, בבוֹאה להעלות את העולם למדרגה של קדושה, ניתן להגדיר את יעדה הסופי של האנושות כך: להפוך את העולם כולו, את "הבית", למקדש.
בית המקדש, בהגדרתו הבסיסית, הוא בית שבו הקדושה אפשרית: מציאות שלמה ומתוקנת, המאפשרת את המפגש בין הנברא לבורא ללא הסתרה. זו הסיבה שבית המקדש מוגדר בית מועד, ביטוי להיותו מקום שמתקיים בו מפגש (חזקוני, שמות כה, ח). זהו מפגש מיוחד, בלתי נתפס כמעט, שבו האדם והקב"ה נמצאים במרחב משותף. המטרה של בניין בית המקדש אפוא היא לאפשר מפגש בין הבורא לבריאה.
אין הכוונה לכך שבלא מקדש בנוי על תילו בירושלים המפגש אינו יכול להתקיים כלל, שהרי באופן אידיאלי העולם כולו הוא בית מקדשו של הקב"ה. המקובלים מסבירים שניתן לחלק את המילה "בראשית" למילים "ראש" ו"בית" (תיקוני הזוהר). כלומר, העולם כולו הוא "בית" אחד – והקב"ה הוא "ראש" הבית. אמירות נוספות הרומזות לכך הן "כבודו מלא עולם" (קדושת כתר), או האמירה המפורסמת "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב). כמובן יש לדייק בדברים: נכון, אין מקום ריק ממנו, אבל במדרגות שונות של גילוי. מאז היום השביעי, התגלות הבורא בעולמו מתקיימת במצב של הסתר פנים. יש אפוא לנקוט משנה זהירות באמירות הללו, שכן ישנם מקומות וזמנים שאין זה ראוי לאומרן ללא הסבר מקדים.
אם כן, גילוי שכינתו של הקב"ה מתרחש במדרגות שונות – בהתאם לרמת הקדושה של האדם, המקום, והזמן. גילוי כזה התרחש באופן בולט במיוחד בבית המקדש שבנה שלמה בירושלים. זו הייתה מציאות ייחודית שהתקיימה באומה, במקום ובזמן מיוחדים. אך יש לזכור שאותו דגם של ההתגלות בימי שלמה הוא רק רמז למציאות שעתידה לבוא, שבה העולם כולו יהיה בית מקדש.
נמצאנו למדים שעל כתפי המין האנושי כולו מוטלת המשימה כבדת המשקל: להפוך את העולם כולו לבית מקדש, ולהגיע לקדושה. אל לנו לשגות ולחשוב שמשימה זו שייכת לעם ישראל בלבד. גם לאומות העולם יש תפקיד משלהן במשימה. כשם שבית המקדש בימי שלמה היווה מודל בזעיר אנפין לקדושה שעתידה להתפשט בעולם, כך גם השותפות של הגויים בבנייתו הייתה רמז למציאות עתידית, שבה אומות העולם כולן ישאפו לתרום את חלקן במאמץ להפוך את העולם כולו למקדש. את שאיפתן זו ניתן כבר לראות במציאות הפוליטית בימינו, שבה אומות העולם לוטשות עיניים להר הבית ולפעמים אף מנסות לנכס את שטחו לעצמן.
במסגרת תיקון העולם, ניתן לומר באופן כללי שתפקידם של הגויים הוא לתרבת את העולם הטבעי, וזאת באמצעות יצירת כוח טכנולוגי ותרבותי המאפשר את תיקונו בכל מישורי החיים. בלשון הקבלה מכונה תהליך זה בשם "בניית הכלים". התפקיד של עם ישראל הוא לצקת אור באותם הכלים, כלומר לקדש את אותו עולם טבעי, על פי הגדרת המושג "קדושה", שהיא איחוד המידות והערכים.
עולמנו מלא וגדוש ביכולת טכנולוגית, אולם חסרה בו תוספת נשמה מוסרית. זהו היעדר שאומות העולם מחכות שעם ישראל ימלא דרך קיום התורה כאומה ריבונית בארצה. זוהי נקודה חשובה: את התפקיד הזה של הגשמת הערכים העליונים בעולם הטבע, עם ישראל מסוגל למלא רק בארצו, בשל היכולת לקיים את התורה בכל מרחבי החיים, ומשום שבארץ ישראל הקדושה היא קדושה טבעית. שלא כמו בחוץ לארץ, הקדושה אינה עומדת בסתירה לטבע אלא מופיעה דרכו, כפי שחידש הרב קוק.
עבודתו של איש החול
הקשר בין היום השביעי ליום השמיני, בין השבת לבית המקדש, משתלשל עד למישור המעשי בחיי האדם. עבודת התיקון ביום השביעי היא בניין המקדש במשמעותו הכוללת. עבודה זו היא מלאכת האדם המהווה המשך של מלאכת הבורא, ששבת ממלאכתו ביום השביעי, והותיר בידי האדם את המשימה להמשיך את פרויקט תיקון הבריאה: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת". משום כך מכונה מלאכת האדם בתורה "עשייה", כאשר על פי חז"ל "עשייה" פירושה תיקון (רש"י על בראשית א, ז; רמב"ן דברים כא, יב).
לא מקרה הדבר של"ט אבות המלאכה בתורה, המפורטות בהלכות שבת, הן מלאכות שהיו נצרכות לשם בניית המקדש. מלאכות אלו הן האב־טיפוס של כל המלאכות שהאדם פועל בעולם המעשה. אבות המלאכה נחלקות לשלושה ממדים בעולמו של האדם: הבית, האוכל, והלבוש, וכל אחד מהם מתפרט לשלוש־עשרה מלאכות. כל המלאכות שהאדם עושה לשם בניין העולם, במסגרת כל תפקיד או מקצוע שיבחר, מתקנות דבר־מה במציאות ומוסיפות נדבך לבניית בית המקדש במשמעותו הכוללת.
נמצא שעבודתו של איש החול נצרכת לא פחות מהגותו של איש הרוח. עלינו לזכור שבאופן מהותי, כל עבודה היא עבודת קודש. אך במציאות, לאחר שעבודת האדם נפלה לעולם החול בשל חטא אדם הראשון, נחלקו המלאכות לשני סוגים: עבודה שהיא בחינת "חול", ועבודה שהיא בחינת "קודש". אלו הן אותן העבודות ואותם העניינים, אלא שבעבודת הקודש המעשים נעשים כבר בשלמות, כפי שנעשו בעבודת הכהן הגדול בבית המקדש. עבודת הכהן הגדול מייצגת את הדגם האידיאלי של האדם בעולם: האדם השלם, בבית השלם, לבוש בבגדים השלמים, עובד בעבודה השלמה, ואוכל את האוכל השלם. כעת, בשובנו מהגלות, הגיעה העת לחזור ולאחד את מושג העבודה: לעבוד "עבודת חול" – כפי שהתרגלנו לומר – בצורה של עבודת קודש.
לסיכום, המקרא מלמד אותנו שכבר מראשיתה, הבריאה כולה – ובראשה נזר הבריאה, האדם – נתונה להיסטוריה מסוימת, שמתרחשת בפרק הזמן של היום השביעי. זהו יום שאת תכליתו הגדיר הבורא בעצמו, ותכלית זו נותנת משמעות לזמן המתמשך: על האדם להגיע למפגש שקבע עמו בורא העולם בסוף היום השביעי. מפגש זה עתיד להתרחש בעקבות תיקון העולם במהלך ההיסטוריה האנושית והעלאתו למדרגת הקדושה. מקום המפגש – המקדש – הוא במהותו העולם עצמו.
כמה רחוקה היא תורת ישראל מכל תפיסה דואליסטית של האמת, שבה הקודש והחיים בעולם נתפסים כסותרים זה את זה. תפיסה זו, שחלחלה בדורנו לחוגים דתיים וחרדיים רבים, בתפוצות ובארץ, מקורה בהשפעה רוחנית של דתות פגאניות עקב המגע המתמשך איתן לאורך הגלות. השיבה לארץ ישראל מבטיחה גמילה אמיתית ממנטליות זרה זו, טיהור הבא מעצם המפגש המחודש של עם ישראל עם נופו הטבעי – עם ארץ העברים, ארץ הקדוּשה הטבעית.
המאמר נערך בידי איתי קולין וישראל פיבקו על בסיס הקלטות וספרים של מניטו בעברית. תודה לרב אורי שרקי ולשדמה קדר על הסיוע בעריכה
