היעד של הממשלה במאבק בקורונה הם מתנגדי החיסונים. כמיליון ישראלים לא התחסנו ונכללים בקטגוריה הזו של "מתנגדי חיסונים". מיעוטם יצא בסוף השבוע לבלפור החדשה שברעננה כדי למחות על סימונם כ"אויבי העם" החדשים. אחרי החרדים, הערבים, הביביסטים והשמאלנים. ראש הממשלה בנט הגדיר אותם בנאומו בשבוע שעבר כסוג של חולייה החלשה במאבק בקורונה, ואין ספק שבעניין הזה של הגדרת טובים ורעים הוא למד מטובים אחרים בפוליטיקה הישראלית.
שאלת המיקוד בסרבני החיסון מעלה לדיון את סוגיית האסטרטגיה הממשלתית למאבק בקורונה: במי להתמקד? ב-90 האחוזים מכלל הציבור שהתחסנו או ב-10 האחוזים שלא. הנטייה כרגע היא ללכת על ראש המיעוט ולהניח לכל השאר. יש בכך משום צדק פואטי, כיוון שיש צדק בטענה כי המיעוט הסהרורי אינו רשאי לחרב לרוב השפוי את החיים בשם עקרונות יסוד תלושי מציאות. לא יימצא האדם שלא יזדהה עם האמירה כי הציבור השפוי אינו צריך לשאת בנטל העיוות של המיעוט, ולכן סנקציות על המיעוט וניסיון לדחוק אותו לפינה באמצעות השטת עלות בדיקות הקורונה עליו הם דבר מובן וצודק.
אבל הבה נשים לרגע בצד את שאלת הצדק ונבחן את שאלת המהות או האפקטיביות של המיקוד ב-10, קרי במיעוט סרבני החיסונים. כאן העניינים מתחילים להסתבך. כי אחרי שהוצאנו קיטור, האשמנו, נקמנו ואולי גם נקטנו צעדי ענישה וסנקציות על קבוצת ה-10 מגיעה האמת העגמומית יותר: ראשית, זה לא ממש אפקטיבי, ושנית, זו ממש לא כל הבעיה!
סרבני החיסונים הם ברובם קבוצה אידיאולוגית. אמנם חשוכה אבל אידיאולוגית. היא צמחה מתוך הערוגות הליברליות שלנו שהפכו בחלקן גם לגידולי פרא סהרוריים. זו אידיאולוגיה על גבול האמוניות שמוגדרת אפילו במונחים של תפיסה דתית. ככזו, היא איננה שונה משום אמונה יוקדת אחרת, ולכן הסיכוי לשכנע את האידיאולוגים דרך סנקציות משול לסיכוי לשכנע מישהו להמיר את דתו, כלומר נמוך ביותר.
כל מי שעיין במחקרם פורץ הדרך של כהנמן וטברסקי עליו קיבלו גם פרס נובל, יודע כי צמד המילים בהן השתמש בנט בנאומו "שכנעו אותם" הוא מופרך לחלוטין. לא רק כי קשה יותר לשכנע בני מאמינים כי דרכם אינה דרך האמת, אלא כי בני אדם אינם רציונאליים מטבעם. הם אינם מקבלים החלטות אך ורק על בסיס שיקולים שכלתניים אלא על בסיס תבניות רגשיות, ולכן אין טעם להפעיל כלים רציונאליים של שכנוע או הסברה על מי שאינו רציונאלי, ואחת כמה וכמה על מי שדעתו היא גם דתו.
באופן פרדוקסלי המשמעות של העניין היא שאולי לצד המאמץ שמראש נועד לכישלון לקושש מתוך קבוצת מיליון הסרבנים מיעוט של אלף או אלפיים שאולי יתחסנו, ייתכן שעדיף להשקיע את עיקר האנרגיה לא בקבוצת ה-10 אלא דווקא בקבוצת ה-90 ולנתב את האנרגיה הממשלתית דווקא בכיוון הרוב שהתחסן. שם יש יותר סיכוי לשכנע, להסביר ולכוון כי ממילא מדובר בקבוצה ששותפה לפרדיגמה הבסיסית הרואה בקורונה כעניין רציני, וגם משום שחלק ניכר מאפקט התפרצות הקורונה נעוץ בחיבור שבין התנהגות נגיף הדלתא לבין התנהלות קבוצת הרוב.
דווקא בקבוצת ה-90 ניכרת התערערות בכל הנוגע לתפיסת המגפה ולנקיטת צעדי התגוננות. זו הקבוצה שמצטופפת בנמל התעופה בדרך לחול; זו הקבוצה שממשיכה להתקהל ללא מסכות; זו הקבוצה שמבלה בחתונות ובמסיבות; זו הקבוצה שמתאמצת בכל כוחה לחזור לשגרה; זו הקבוצה שלא חיסנה את כול ילדיה מעל גיל 12; וזו הקבוצה שנדבקת עתה בזן הדלתא כשבוודאות היא פחות מוגנת בין אם בגלל היחלשות החיסון ובין אם בגלל האפקטיביות הנמוכה שלו לזן ההודי.
בנסיבות הללו המפתח להורדת התחלואה אינו נעוץ רק בקבוצת ה-10. שם המלחמה היא די אבודה. המלחמה נעוצה אם כי בקבוצת ה-90 חפצת החיים. שם אולי יש יותר סיכוי למהלכי הסברה ושכנוע אצל אלה המחפשים אחר נורמליות אבל חייבים להפנים כי בחסות הקורונה עליהם להגדיר מחדש את גבולות אותה הנורמליות, ובעיקר את תכולתה. השאלה הגדולה היא עד כמה הפכה קבוצת ה-90 את הנורמליות (הצרכנית, כלכלית, נהנתנית) למערכת אמונית שקולת ערך לליברליות הסהרורית של קבוצת ה-10 של מתנגדי החיסונים.
פה ממש קבור הכלב. וייתכן בהקשר הזה שראש הממשלה בנט ואולי שרים נוספים בממשלה שבולמים כרגע את המאמץ של אנשי משרד הבריאות לדכא את ההתפרצות המחודשת, יודעים על כך משהו שאנחנו עדיין לא יודעים על עצמנו.
