עסוקים בשלל בעיות משלנו, הדרמה בארה"ב עדיין אינה חודרת עמוק לתודעה הישראלית: הנשיא ג'ו ביידן, שדונלד טראמפ תיאר בתור "ג'ו הישנוני", מתגלה כמהפכן של ממש, במיוחד בתחום הכלכלי. הוא הכריז לאחרונה על סדרת הגבלות שנועדו לפגוע בכוחם האימתני של תאגידי ענק דוגמת גוגל ופייסבוק, ועוד קודם לכן הכריז על צעדי מדיניות רווחה שאמורים לעלות למשלם המס האמריקני סכום דמיוני של 1.8 טריליון דולר.
מי היה מאמין: ארבעה עשורים בלבד אחרי שהנשיא רונלד רייגן הבהיר לאמריקנים ש"הממשלה אינה הפתרון, הממשלה היא הבעיה", ותאומתו הבריטית מרגרט תאצ'ר הגדילה לטעון ש"אין בכלל דבר כזה חברה, יש רק גברים ונשים אינדיווידואלים", מגיע מנהיג המערב ומכריז על שינוי כיוון.
יש לביידן סיבות טובות לנקוט במדיניות הזו. משבר הקורונה ממילא הוכיח, כפי שהוכיח משבר המשכנתאות ב־2008, שבמצבי משבר גדולים אין תחליף לכוחה הכלכלי של המדינה. כל הממשלות בעולם, לרבות הקפיטליסטיות ביותר שבהן, הגיבו לקורונה בפתיחת הכיסים ובהדפסת כסף. הן הבינו שהחברה המוכחשת לא תוכל לשרוד אם עולם כמנהגו ינהג. אבל ביידן מודאג מעניין נוסף: קטר ההייטק, שאכן מושך את כלכלת העולם קדימה, מחריף במקביל גם את הפערים החברתיים בין אנשי אומת ההייטק ובין מי שנשארו מחוצה לה. אם המדינה לא תתערב לטובת החלשים, החברה תתערער במידה שעלולה לערער גם את הישגי הכלכלה.
בישראל המסר טרם הופנם. פה אמריקה עדיין מוצגת כסמל בגלל מדיניותה הקודמת, הקפיטליסטית. אולי זה עניין של איחור אופנתי בהפנמת שינויים גלובליים, ואולי משום שפה עדיין שולט הכעס על מפא"י וההסתדרות, שאכן ניצלו בציניות רטוריקה סוציאל־דמוקרטית לטובת המפלגה.
למרבה הצער, הציונות הדתית הפכה לנושאת הדגל של הגרסאות היותר חזיריות של הקפיטליזם. את המוסדות הבולטים בשיווק כלכלת היד הנעלמה מנהיגים חובשי כיפות סרוגות. גם בשיח הציבורי הפכה הציונות הדתית לדוברת הרטוריקה הניאו־ליברלית החריפה ביותר.
שאלת גורמי המהפך מרתקת. בעיניי תורם לכך רצונה של הציונות הדתית להשתייך אל האליטות, שכידוע מדברות בעשורים האחרונים בשפה קפיטליסטית. לא פחות מכך משפיעה העובדה שהציונות הדתית התנסתה במאבקים חריפים, בתוך החברה הישראלית וגם מחוצה לה, על הובלת מפעל ההתיישבות ביו"ש. המאבקים חספסו והקשיחו את לבבותיהם של בני המחנה: תחילה נגד הפלסטינים, ואחר כך גם נגד כל שאר החלשים.
המהפך הזה אפילו הוביל לקביעות מוזרות ביחס לעמדת התורה בסוגיית השיטה הכלכלית הראויה. העמדה הרווחת גורסת שלתורה אין בכלל עמדה כלכלית מועדפת, והמהדרין טוענים שהיא אפילו מעדיפה כלכלת שוק, שהרי הנחת היסוד של התורה בשאלות כלכליות היא הכרה בקיומו של רכוש פרטי ובערכה של זכות הקניין.
הטענה הזו נכונה אבל חסרת משמעות בדיון העכשווי. היא מתייחסת לדוגלים במדינת הרווחה כאילו חיו עדיין בימי הקומוניזם הסובייטי, והם כביכול מתנגדים לקיומו של רכוש פרטי. כשזה הדחליל החברתי שמתארים הקפיטליסטים, קל להתנגד לו ואף להוכיח שגם תורת ישראל נגדו. אבל תומכי הצדק החברתי מקבלים מזמן את הצורך החיוני בקיומו של שוק חופשי, אלא שבמרכזו צריכה לעמוד המדינה, עם כוחה להטיל רגולציות שיגבילו עוולות, ועם כוחה לקחת ממשלמי המס העשירים לטובת מי שהחמיצו את ההזדמנות להפוך לטייקונים.
כלכלת התורה אינה מספיקה לכך שנוכל להסיק ממנה עמדות כלכליות מעשיות. השאלה העקרונית היא איזה מובן של המילה "חברה" חשוב יותר, company או society; או בגרסה אחרת: האם עמלם של בני האדם הוא אמצעי לצמיחה, או שהצמיחה היא אמצעי לשיפור חיי בני האדם. תורת ישראל כוללת חוקים המצווים על שמיטת חובות פעם בשבע שנים, ועל השבת קרקעות לבעליהן פעם בחמישים שנה; חכמי ישראל נאלצו לחפש תירוצים רטוריים כדי למנוע את יישומם של חוקי הרווחה הללו. איך יש ספק לגבי עמדתה בשאלות העקרוניות על הכלכלה והחברה?
