הפרעות שחוללו התושבים הערבים בערים המעורבות, הציפו בעיקר את סוגיית החיים של יהודים לצד ערבים באותה עיר ושכונה, אבל לאירועים הקשים היו גם זוויות חברתיות פנים־יהודיות. בציבור הדתי־לאומי היו יותר מפגנים של סולידריות מול האירועים, בהשוואה למגזרים אחרים בחברה. הגברים שהגיעו לסייע בשמירה על בתים בשכונת רמת־אשכול בלוד היו ברובם סרוגים, רבים מהם תושבי יהודה ושומרון. המתנות ומשלוחי האוכל לרמלה, עכו ולוד, הגיעו בעיקר מקהילות ומיישובים דתיים ברחבי הארץ.
סיבה מרכזית למעורבות הרגשית והמעשית שגילתה הציונות הדתית ביחס לאירועים בערים המעורבות, הייתה הגרעינים החברתיים שפועלים בערים הללו. אילו לא היה גרעין דתי־לאומי בלוד ובו למעלה מאלף משפחות, סביר להניח שהמעורבות הדתית־לאומית באירועים הייתה מינורית יותר. העובדה שכמעט לכל דתי־לאומי, ולא משנה היכן הוא מתגורר, יש כיום קרוב משפחה, מכר או לפחות חבר פייסבוק בעיר לוד, צבעה עבורו את האירועים החדשותיים בפנים ושמות מוכרים, והעצימה את הסולידריות והאמפתיה. הכוונה איננה לטעון שאילו לא היה גרעין בלוד הציבור הדתי־לאומי היה אדיש לאירועים, אבל בעיניי אין ספק שרמת המעורבות והפעילות הסרוגה בעיר הייתה פחותה באופן משמעותי.
הימצאותם של גרעינים בערים המעורבות יצרה גם מציאות של שגרירים דתיים בערים הללו, שדיבררו את האירועים החוצה באופן אותנטי וישיר. עיתונאים כמו עמיתי יאיר קראוס, תושב עכו, ועפרה לקס, כתבת "בשבע" ותושבת לוד; פעילים חברתיים דוגמת מאיר ליוש, לצד רבנים ופעילים מוכרים ברשתות החברתיות – העצימו את ההד התקשורתי של האירועים, גם בתוך הציבור הדתי־לאומי וגם בתקשורת הכללית.
הסיפור של לוד, רמלה, עכו ויפו, נגע ברגשותיהם של רבים בציבור הדתי בגלל הזיקה המגזרית. זו לא בושה להכיר ולהודות בתכונה האנושית הזו. כשהפנים והקולות באתרי החדשות וברשתות החברתיות מוכרים לנו או דומים לנו, סיפורם נוגע בנו יותר ונעשה גם הסיפור שלנו.
זו עובדה ראויה לציון, מכיוון שלדעתי מדובר בהגשמת יעד מרכזי של מפעל הגרעינים החברתיים. אחת המטרות של הגרעינים היא לנפץ את הבועות החברתיות המתעבּות בחברה הישראלית, לערבב מעט את המגזרים, ולהפחית את הניכור בין חלקי החברה באמצעות היכרות מקרוב.
חשוב שההתעניינות בשדרות או בלוד לא תהיה רק בבני משפחה או מכרים, אלא גם באוכלוסייה ותיקה יותר. מבחינה זו, הגרעינים הדתיים צריכים להיות הגשר
ההצטרפות של גרעינים דתיים לערים שלא הייתה בהן אוכלוסייה דתית־לאומית גדולה, היא הליכה נגד כיוון תנועת ההסתגרות שמתעצמת בישראל. בתנועה הזו, כל שבט ומגזר בחברה מפתח לעצמו, מבחירה או מכורח המציאות, אוטונומיה משלו. הציבור הדתי־לאומי למשל, הולך ומתכנס ביישובים דתיים ובשכונות הומוגניות. יש לו עיתונים משלו, מוסדות חינוך ואפילו אקדמיה. השבט החרדי מקפיד באופן עקבי לשמור על חומות שיחצצו בינו ובין שאר החברה. גם בתוכו הוא מעמיד חומות ומחיצות בין אשכנזים לספרדים ובין חסידים לליטאים. גם השבט של יוצאי בריה"מ יצר לו גטאות משלו, שמתבטאים בכלי תקשורת בשפה הרוסית, ושכונות עם ריכוז גבוה של יוצאי בריה"מ. השבט החילוני, שלכאורה אינו מסתגר מרצונו, מכיר אט אט בעובדה שהוא כבר אינו "העם" אלא עוד שבט, וההכרה הזאת מחזקת גם אצלו תהליכי התכנסות. גם לשבט המסורתי יש ריכוזים הומוגניים. מדיניות פיזור האוכלוסין בעשורים הראשונים של המדינה הביאה את בני השבט הזה לאזורי הפריפריה הגיאוגרפיים והחברתיים, ועד היום המזרחים המסורתיים הם הציבור הדומיננטי בעיירות הפיתוח ובשכונות חלשות בערים הגדולות.
באופן אבסורדי, ככל שהחברה הישראלית גדלה יותר, תהליכי ההתכנסות מתעצמים. בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת היה קל יותר למצוא בערי ישראל בנייני מגורים שבהם מתגוררים זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים. המיעוטים בחברה לא יכלו אז להרשות לעצמם לגור בשכונה משלהם או בעיר משלהם, בגלל מספרם המועט. דווקא ההתעצמות של הציבור הדתי והחרדי אפשרה את ההתבדלות. פתאום היה אפשר להקים ערים שלמות על טהרת הציבור החרדי, כמו ביתר־עילית ומודיעין־עילית. במקביל, הציבור הדתי־לאומי גילה גם הוא שיותר נוח לו לחיות עם עצמו ולא רק מעבר לקו הירוק. גם בגוש דן הוא בחר להשאיר את בני־ברק לחרדים, ולהתכנס בתוך שכונות עם אופי דתי־לאומי מובהק בגבעת־שמואל ובפתח־תקווה.
קריאה לט"ו באב
החיים בבועה שבטית מבודלת נעימים ליצור האנושי. אדם אוהב לחיות בחברת הדומים לו. החילוני מעדיף לחיות בשכונה עם רוב חילוני, ולברוח מעימותים דתיים על פתיחת חנויות בשבת. החרדי שמח לגור בשכונות על טהרת הקודש, עם רחובות סגורים בשבת ובלי מודעות לא צנועות. לדתי־לאומי נוח בדירה עם מרפסת סוכה, בית כנסת קרוב וסניף בני עקיבא, וגם יוצא בריה"מ יבחר שכונה עם אחוז גבוה של עולים וחנויות מזון בהתאם.
אבל לבועות הללו יש מחיר כבד שהחברה בישראל משלמת כבר היום. כשאין היכרות, יש ניכור. מי שלא מכיר תושבים בעוטף עזה, מתקשה להזדהות איתם כשהם מטווחים בטילים. מי שלא מכיר מתנחלים, מתקשה לפתח כלפיהם אמפתיה בתקופות פיגועים או פינויים. מי שלא מכיר תושבי עיירות בפריפריה, עלול להגיב באדישות לסיפורים על מפעלים שנסגרים ועל מחסור ברופאים.
זו אחת הסיבות המרכזיות להצדקת הגרעינים החברתיים שמבקשים לפרק מעט את המחיצות, לערבב את האוכלוסיות ולחיות יחד כדי להיות מחוברים ליותר חלקים בחברה. הגרעינים בערי הנגב המערבי גרמו לכך שבזמן סבבי לחימה בדרום, הציבור הדתי־לאומי מחובר יותר לתושבים בשדרות, נתיבות ואופקים. הגרעינים בדרום תל־אביב הגדילו את החשיפה של הציבור הדתי לאתגרים החברתיים בשכונות הללו. באותה מידה, בפרעות תשפ"א הגרעינים בערים המעורבות העצימו את הסולידריות של הציונות הדתית עם תושביהן. אגב, חשוב שההתעניינות בשדרות או בלוד לא תהיה רק בבני משפחה ובמכרים, אלא גם באוכלוסייה ותיקה יותר שמתגוררת שם כבר עשרות שנים ומתמודדת עם אותם אתגרים. מבחינה זו, הגרעינים הדתיים צריכים להיות הגשר שבאמצעותו תתחבר הציונות הדתית לאוכלוסיות מגוונות.
ט"ו באב שיחול מחר, היה צריך להיות מוכתר כיום המאבק בשבטיות, שהלא אחד הדברים שהתרחשו בו הוא ש"הותרו שבטים לבוא זה בזה". אם רוצים להוציא קריאה רלוונטית מהחג הזה, זו הקריאה: לבוא יותר זה בזה, להפיל את המחיצות בין המגזרים, ולנסות לחיות יחד להעצמת הסולידריות. זה מה שהגרעינים החברתיים מנסים לעשות.
