היה זה עוד ערב שלו שבו החלטנו שוב, באופן בלתי מילולי, ללכת על הבילוי הרומנטי האולטימטיבי. נשענו לאחור על הכרית, כל אחד וסמארטפונו, כאשר לפתע נשמע בחלל החדר גיחוך מתואם להפליא. "מה הצחיק אותך?" שאלתי, והוא ענה "מישהו שם פוסט קורע באבא פגום, ומה הצחיק אותך?" "כנ"ל, רק במאמצחיק. אני מתה פה".
ככה המשכנו לגלול, איש־איש בקהילתו הסגורה, מגחכים קלות לנוכח מבוכתם של אחרים. פה אמא שנגזר עליה ללכת לעבודה עם השרשרת המוגזמת שבתה הקטנה הכינה לה, שם מלצרית שדפקה תמונות מטושטשות לכל המשתתפות בחתונה.
באיחור קל גיליתי את הקהילה הווירטואלית הגדולה ביותר שקמה עבור נשים עייפות, ומאז, אני מודה, החיים נעשו מחויכים יותר, התורים נעשו קצרים יותר, וזמני ההמתנה מחוץ לחוג של הקטנה מלווים בפרצי צחוק קלילים.
מישהו צריך לשאול מה קורה בסוף היום ליחסים בינך ובין הפרטנר שלך, אחרי שיום שלם את שומעת שמכנים אותו "הלא מועיל" או "מחמם ספות"
אולי בגלל זה קצת קשה לי לכתוב את מה שאני עומדת לכתוב עכשיו. כי אני יודעת כמה קבוצות כאלו הן בבחינת מים קרים על נפש עייפה, כי אני מאלה שיודעים להעריך הומור אמיץ, וגם שחור, ובכל זאת מצאתי את עצמי מתפתלת באי־נוחות כאשר יום אחד התנוסס בראש הקבוצה פוסט שבו אחת האמהות הציגה למכירה את בתה התינוקת, בצחוק כמובן, בשל הקושי להרגיע אותה או משהו בסגנון. הייתי בטוחה שהוא ייבלע בשטף הפוסטים הבאמת משעשעים שיש בקבוצה הזו, אבל לא – כעבור זמן קצר הוא גרף 16 אלף לייקים, מה שגרם לי לתהות האם ההומור שלי הלך לאיבוד, או שאולי יש פה איזו שפה חדשה שאני לא מבינה.
למקרה הזה מצטרפת שורה ארוכה של פוסטים שגורמים לי להציב סימני שאלה לגבי הדינמיקה שנוצרת במרחבים וירטואליים מהסוג הזה, שהלך הרוח שמלווה אותן הוא שהכול צחיק. גם ההתאלמנות הטרייה שלך. גם למתוח את בעלך ולהראות אותו מתעצבן, גם לצלם את המכנסיים שנקרעו לך או את הגוף שלך שנייה אחרי לידה בפוזה מביכה. גם לדבר על יציאות, הפרשות ושלל דברים שפעם הצנעה הייתה יפה להם. גם להטריל את אמך הישישה או את סבך הזקן.
בשם השעשוע והרצון להשתחרר קמו להן קבוצות "פרטיות" שהפכו את האינטימיות למילת גנאי, וקשה לסרב לתהודה הגבוהה שהן מציעות. מתברר שיש כאלו שמוכנים ללכת רחוק, אבל ממש רחוק, בשביל עשרת אלפים לייקים. והעוקבים באופוריה – הנה נמצאה הנוסחה הפייסבוקית המושלמת לשחרור כל התסכולים. "לאוורר רגשות", הם יקראו לזה, והכול כביכול כל כך פרטי וסודי.
אז עכשיו תארי לעצמך, אמא יקרה, שהיית נעמדת באמצע כיכר רבין ואוחזת בשלט עם תמונתה של בתך שעליו כתוב "למכירה". מישהו היה צוחק? בתוך זמן קצר היית הופכת לאייטם במדורי הרווחה של האינטרנט, ולא בקטע טוב. אבל זה מה שאת עושה, יקירתי, כשאת בוחרת לפרסם תמונה כזו בפורום של חצי מיליון משתמשות.
התחושה הממכרת שמעניקות הקבוצות האלה, חוויית המשתמש הפורקנית שהן מציעות – להרגיש בסלון עם הבסטיות כאשר למעשה את חשופה בכיכר העיר – מישהו צריך לתת עליה את הדעת. מישהו גם צריך לשאול מה קורה בסוף היום ליחסים בינך ובין הפרטנר שלך, אחרי שיום שלם את שומעת שמכנים אותו "הלא מועיל" או "מחמם ספות", וכמה כבוד אתה יכול לתת לאישה שלך כשכל החברים הווירטואליים שלך קוראים לה "הצודקת". באיזו תודעה גדלים המתבגרים שלך, כשהם יודעים שהם מכונים על ידך "המתפגרים", ומה הם מרגישים כשאמא ואבא מותחים אותם או מנסים עליהם איזה אתגר חדש ששמעו עליו באיזו קבוצה סודית של "רק" חצי מיליון איש.
קִראו לי מחרבת מסיבות, סִקלו אותי באבנים על כך שאיני מצליחה לשחרר מעצמי פרצי צחוק כשאני שומעת על ילדה למכירה אחרי כל הנשים המצפות שפגשתי בספסלי מחלקת הפוריות, רִגמו אותי בעגבניות על היעדר ההומור – אבל איכשהו נדמה לי שנוהל "הכול צחיק" שקיים בקבוצות האלה והשתרש באופן כללי במרחבים הווירטואליים, קצת יצא משליטה. כי בחיים האמיתיים והנורמליים לא הכול צחיק, ולא הכול שתיף. יש שמחה ויש אבל, יש צחוק וגם יש כאב, יש רגעים שמקומם בפרהסיה ויש רגעים ששייכים למרחב האינטימי. יש מקום לרוח שטות, אבל צריך גם לפנות מקום להצבת גבולות ולקורט של רצינות.
