זה קרה השבוע. בת־המצווה של יובל, השנייה שלי. לא כתבתי על זה בשום מקום לפני. לא היו טיזרים בפייסבוק וגם לא ספירה לאחור בסטורי. ישבתי כוססת ציפורניים ומזון וחיכיתי שזה יגיע. לא, לא חיכיתי להיות אחרי. אני כבר יודעת להבדיל בין מתח להתרגשות. חיכיתי להגיע ליום הזה, ושנתחיל.
אין ברכה אלא בדבר הסמוי מן העין. כל החיים היה לי קשה עם המשפט הזה, איך בכל הבשורות שמביאות איתן פרפרים בבטן וריגושים עדיף לסתום. דייט טוב אחרי אלף נפילות, ריאיון עבודה שהצליח, תחילת היריון. איך אפשר לצפות ממני לא לשתף? איך אומר השיר: "נח, אני מתפוצצת בעשר תשע".
אבל הגיעה הבת־מצווה. בהתחלה לא הייתה דילמה. הכול היה סגור והוחלט שהאירוע יהיה אצלנו בבית, אבל אז האולמות התחילו להיפתח והורידו את התו הירוק ופתאום היה סיכוי מחדש ובדקנו וכן, התאריך פנוי. ההכנות בעיצומן, קליפים תוסרטו, שמלות הוזמנו והוחלפו והוזמנו והוחלפו. ואז פתאום זן הדלתא וכל החברים שלו רצו להיות גם מוזמנים והתחילו להידחף ואני קפאתי. בשנתיים האחרונות קראתי וכאבתי על כל החתונות שצומצמו. אצלנו האנשים רקדו ברחובות המושב מרוחקים זה מזה בניסיון לשמח את הזוגות שהתחתנו, בחתונה של חברת ילדות צפיתי בזום, ולבר־מצווה של חברים טובים עמדנו מסביב לבית עם מכוניות וצפרנו מבחוץ. אז מה אני רוצה? צפוי. אפילו לא מרגש.
עבור אירועי בת–מצווה התו השמח הוא הרבה פחות שמח. המשמעות שלו היא שהחברים והחברות צריכים לעשות בדיקה
"חכי, בואי נראה מה יהיה", הוא אמר. "אין לך מה להיות בלחץ ממשהו שאין לך שליטה עליו" הוסיפו אחרים. אבל איך אפשר? זה משנה את הכול. עשרה ימים לפני, התחילו תשעת הימים והודעתי לכלת השמחה שהיא בבידוד מרצון, כדי לא להיכנס לבידוד מחשיפה לחולה קורונה (היא עוד לא בת 12 ולכן לא חוסנה, תנוחו). בידוד? לילדה?? השתגעת??? למה לכל אחד יש מה להגיד? אולי כי את כל אחד אני שואלת מה הוא חושב. אבל העצבים בבית היו חשופים ורופפים, לא יודעת אם בגלל מיעוט הבשר או בגלל הצום הצפוי. רק חיכיתי שהזמן יעבור, ואז הגיעה בשורת התו השמח. עבור אירועי בת־מצווה הוא פחות שמח. המשמעות היא שהחברים והחברות צריכים לעשות בדיקה. לא הייתי מסוגלת לחשוב על הרגע שאני שולחת בקשה לשאר ההורים. למי יש זמן לזה, למי יש זמן למתח הזה. אבל אז התחילו להגיע ווטסאפים: "יותר מזל משכל את, תאמיני לי". רצתי לאתרי החדשות וראיתי שהתו השמח נכנס לתוקפו יום אחרי הבת־מצווה. לרגע שוב נשמתי.
שדרת הדודות התחילו בביטולים, מספר המאומתים עולה ועולה ואני לא מבינה מדוע זו דרישה לא לגיטימית לכלוא את כולנו בממ"ד עד לאירוע עצמו. תעסיקי את עצמך במשהו, אמרו לי כולם. אז ישבתי וכתבתי את הברכה ליובל. ומחקתי וכתבתי ומחקתי. והנה היא לפניכם. באהבה:
"ועל יובל ישלח שורשיו" פסוק מוזר, לא? איך בתוך נחל שלא מפסיק לזוז, שיש בו עליות ומורדות, אפשר לשלוח שורשים, להתייצב ולהתחזק. בול אני ויובל.
בסיום סדנת בת המצווה שיובל ואני זכינו לעשות יחד, התבקשתי לתת לה מתנה סמלית. כשהגעתי לאחת החנויות משכה אותי שרשרת בצורת עין, עם אבן טורקיז במרכזה. מהרגע שנולדה, איך שיובל פתחה עיניים, עיניים מהפנטות בצבעי כחול ירוק וטורקיז, שמעתי בכל מקום שהלכתי איתה: טפו טפו טפו, בלי עין הרע.
באחד המפגשים בסדנה הייתי צריכה לבחור מבין תמונות רבות תכונה שאליה אני מרגישה מחוברת. התכונה הייתה פרפקציוניזם. תכונה זו מלווה אותי כל חיי, וכך גם אני מגדלת את ילדיי. ועל זה יובל תמיד מוסיפה: "אבל למה את תמיד מעירה". כשהייתי צריכה להסביר למה בחרתי בכרטיס הזה, אמרתי שאני רוצה בסדנה הזו ללמוד משהו על עצמי דרך עיניה של יובל. לא רק להפסיק להעיר לה, אולי גם מדי פעם להפסיק להעיר לעצמי.
יובל היא ילדה שנייה קלאסית, ומערערת על כל דבר. סימני השאלה הרבים שלה גורמים לי קודם כול להתעצבן, אבל אחר כך גם לחשוב – באמת למה? וכך בזכותה אני מצליחה לחדד ולשייף את הגבולות שאני שמה לעצמי ולילדיי, ולגלות לשמחתי שעל כל שאלה שלה באמת יש לי תשובה. רק למי יש כוח להתעמק להבין ולהסביר.
כשקניתי את השרשרת ליובל, לא קניתי אותה נגד עין הרע, אלא בעד העין הטובה. יובל בורכה בתכונה – שלא הגיעה ממני זה בטוח – לראות בעין טובה. את החיים, את השני. את החוסר והצורך ואת היפה בכל דבר.
אז לך, יובל, תודה, שלמרות שאת הנחל שלנו, הזורם, הסואן, הלא משעמם – את מאלצת אותי להעמיק את השורשים, לחזק אותך ולהתחזק בעצמי. אני שומרת עלייך אבל את מצמיחה גם אותי. כשנתתי לך את שרשרת העין הטובה, התפללתי שבאותה עין תראי גם אותי.
Revitelzon@gmail.com
