אני רוצה לכתוב רגע על נדיבות, עמוס עוז פעם דיבר על זה שבעיניו אין דבר יפה יותר ומרגש יותר מנדיבות, הוא דיבר על זה בהקשר של יחסים אינטימיים, בין גבר ואישה, הוא דיבר על זה שזו התכונה הכי חשובה להביא למערכת יחסים בין שני בני אדם, הוא דיבר על זה בעיקר בהקשר הפיזי, אבל לא רק, לא רק, גם בהקשר הנפשי טוב להיות נדיבים. ככה עמוס עוז אמר, ועמוס עוז צדק, כלומר, נראה לי שהוא צדק, מאז שקראתי את הדברים שלו, לפני שנתיים בערך, ועד עכשיו, אני עובד על הנדיבות שלי, אני משתדל להיות כמה שיותר נדיב, בכמה שיותר הקשרים.
במוצאי השבת שעברה, בערב תשעה באב, בלילה, התקיימה בכותל המערבי תפילה שקטה וקטנה של קבוצה קטנה של אנשים מהתנועה המסורתית בישראל. הם הגיעו ל"עזרת ישראל" – רחבה מעורבת, רחוקה ונפרדת שהוקצתה במיוחד לתפילות מעורבות מהסוג הזה. הם ישבו בשקט, בחושך, וניסו לקרוא את מגילת איכה, אבל הם לא הצליחו לקרוא אותה, כי חבורה ענקית של צעירים וצעירות משולהבים וזועמים, הקיפה אותם, וצרחה לעברם "שירי קודש", במטרה מוצהרת להפריע להם בתפילה. אני כותב "שירי קודש" במירכאות, כי שום דבר לא היה קדוש בשירה שלהם. זו הייתה שירה שכל כולה שנאה. זו הייתה שירה שכל כולה צרות עין, זו הייתה שירה שכל כולה חוסר סובלנות, זו היתה שירה מבישה ועלובה ועצובה ואפילו מסוכנת. בערב תשעה באב, מול קיר התמך של המקדש אשר חרב, קבוצה ענקית של צעירים וצעירות, מחרחרים שנאה בעולם. אוי לבושה.
כאילו, מה אכפת לכם. מה אכפת לכם שאנשים אחרים מתפללים תפילה אחרת, במקום אחר. איך יכול להיות שזה מה שדחוף לכם לעשות, להתקרב לאנשים שאתם לא מכירים, כדי להפריע להם. לגשת אליהם כדי לצרוח עליהם. איך יכול להיות שזה מה שמתחשק לכם לעשות. איך יכול להיות שהערכים שלכם הפכו אתכם לכאלה קמצנים. מה אכפת לכם, לתת להם להתפלל, לתת להם לחיות, לתת להם להיות.
כל כך קשה למצוא כאן נדיבות. אני מרגיש את זה כשאני עומד בתור בבדיקות הקורונה והאישה מאחוריי דוחקת בי לזוז עוד צעד קדימה. אני מרגיש את זה כשאני נוסע בנתיבי איילון, מאותת שעתיים בלי שאף אחד ייתן לי לעבור נתיב. אני מרגיש את זה כשאני גולל את הפייסבוק ורואה איך כולם נובחים על כולם. אני מרגיש את זה כשאני נאבק על תשומת ליבו של המלצר בבית הקפה. אני מרגיש את זה כשאני מדבר עם אנשים על פוליטיקה. אני מרגיש את זה כשאני מדבר עם אנשים על רומנטיקה! בחיי, גם שם, אפילו שם, נדרשת נדיבות. בכלל, זה מה שחסר לנו, בכאן ועכשיו שבו אנחנו נתונים, קצת נדיבות, עוד קצת נדיבות. זה מה שאנחנו צריכים.
אני אגיד לכם מה יפה כל כך בנדיבות, בן אדם נדיב הוא בן אדם ששמח להעניק מעצמו לבני אדם אחרים, הוא לא רואה בכך "הפסד" שלו, הוא לא מרגיש שהוא "נדפק" מזה, הוא לא מרגיש ש"יש לו פחות" עכשיו. אני אגיד לכם פחות מזה. בן אדם נדיב הוא בן אדם שזוכר שיש בעולם בני אדם אחרים, בן אדם נדיב הוא בן אדם שמכיל את זה שיש בעולם בני אדם אחרים. בן אדם נדיב הוא בן אדם שמסוגל אפילו לשמוח בקיומם של בני אדם אחרים. זה מה שכל כך יפה בנדיבות, זה מה שכל כך מרגש בה.
עמוס עוז דיבר על נדיבות בין זוג אוהבים, הוא דיבר על היכולת של מערכת יחסים אינטימית להפוך למערכת בריאה יותר, שלמה יותר, אמיצה יותר. נדיבות מייצרת קשב זוגי, נדיבות מייצרת אהבה מסוג אחר. גם אני, בתא האינטימי שלי, משתדל להיות נדיב ככל האפשר. אבל לנדיבות יש תוקף גם בהקשר החברתי, הציבורי, הקולקטיבי. חברה נדיבה היא חברה שמסוגלת לשאת את כל קצותיה. חברה נדיבה היא חברה הרבה פחות תוקפנית, והרבה פחות זועמת. חברה נדיבה היא חברה שבה קבוצה קטנה של יהודים יכולה לשבת ולהתפלל בתשעה באב, בלי שעשרות אנשים יצווחו עליהם. חברה נדיבה היא חברה הרבה פחות פחדנית, והרבה יותר מלוכדת.
הימים הללו, שבין ט' וט"ו באב, הם ימים מרגשים וצפופים. האנרגיה של החיים מתחדשת בהם. העצב מתחלף בגעגוע, היגון מתחלף באהבה, הטראומה מתחלפת בנחמה. זה הזמן, אם תשאלו אותי, זה הזמן להגביר נדיבות! עכשיו, עכשיו, עכשיו! לפני שהקיץ נגמר, עכשיו נדיבות! עכשיו נדיבות! קדימה, עכשיו, שלוש ארבע ו, זה הזמן להיות נדיבים, זה הזמן להיות נדיבים! זאת דעתי לפחות.
