דמיינו לכם את התסריט הבא: עידן (שם בדוי), רופא מרדים ואב לשלושה ממודיעין. במהלך הכנה לניתוח שגרתי, עידן נדקר בידו ממחט לא סטרילית. מבחינתו עכשיו הסיוט מתחיל. תרחישי אימים רצים לו בראש, איידס? הפטיטיס C? התסריט הזה הוא המציאות שרופאים רבים חיים יום-יום.
בתקופת הקורונה הצוותים הרפואיים נמצאים באור הזרקורים. הם זוכים להכרת תודה, הוקרה וחיבוק חם מהציבור הישראלי. בנוסף לאהדה הנרחבת, התעוררה המודעות בציבור לכך שהצוותים הרפואיים הם הלוחמים שבחזית, הם מסכנים את בריאותם, את בריאות משפחתם ואף את חייהם שלהם. על כן, החוסרים הקיימים באמצעי מיגון ובטיחות נמצאים באופן רציף על סדר היום.
חשוב להדגיש, הצוותים הרפואיים נחשפים באופן קבוע לסיכונים בריאותיים רבים עוד טרם התפרצותה של מגפת הקורונה. במהלך עבודתם הם נחשפים לגורמים ביולוגים זיהומיים, ביניהם וירוסים וחיידקים, גורמים כימיים רעילים וגורמים פיזיקליים, שחלקם אף יכולים להיות מסרטנים.
אחד האיומים המשמעותיים איתם מתמודדים הצוותים הוא חשיפה אפשרית לנוזלים בגוף האדם והידבקות במחלות זיהומיות, בעקבות דקירה ממחט לא סטרילית וכלים חדים נוספים. לחשיפה כזו יש השפעה כבדת משקל – בריאותית, כלכלית וחברתית.
הסיכון גבוה במיוחד בקרב עובדים המבצעים פעולות פולשניות מועדות לחשיפה. בפעולות אלו לא ניתן לשמור על קשר עין רציף עם היד המבצעת את הפרוצדורה. ישנם מעל עשרים אלף עובדים מהצוותים הרפואיים בקבוצה זו, ובהם מנתחים, מרדימים, צוותי חדר ניתוח, רופאי שיניים, שינניות, מיילדות ועוד.
הנתונים המדאיגים והמסע לתוצאות
כ־97 אחוזים מאנשי הצוות הרפואי בישראל יידקרו לפחות פעם אחת במהלך הקריירה. רופא מנתח צפוי להידקר למעלה מ־200 פעמים ממחט לא סטרילית בזמן עבודתו. כל דקירה הינה למעשה חשיפה אפשרית למחלות זיהומיות אשר עוברות במגע עם הדם. למרות שקיים חיסון עבור חלק מהחשיפות, כגון הפטיטיס B שניתן לצוותים הרפואיים הנמצאים בסיכון לחשיפה של נוזלי גוף, לחלק מאותן מחלות, דוגמת נגיף HIV (איידס) ונגיף הפטיטיס C, טרם קיים חיסון מתאים, ועל כן הסיכון גדול אף יותר.
על כל מיליון פרוצדורות פולשניות, צפויים להיות כ־2,500 מקרי הדבקה בנגיף הפטיטיס B בקרב אנשי הצוות הרפואי. בנוסף, כ־500 הדבקות בהפטיטיס C וכ־250 הדבקות באיידס. הסיכוי של רופא מנתח בריא, להפוך לנשא של נגיף הפטיטיס C הוא כמעט 7 אחוזים.
"תאונת דקירה" כזו גוזרת על הנדקר סדרת בדיקות ארוכה ומייגעת, שנמשכת שלושה חודשים לפחות, בין אם התוצאה חיובית או שלילית. מעבר להתשה ולזמן שנשרף, מתווסף גם מרכיב החשש – הפחד להידבק ואולי אף לפגוע בבריאותם של קרוביו ואף ציבור המטופלים.
והנה דילמה נוספת: תארו לעצמכם שבזמן משמרת עמוסה ולחוצה, איש צוות רפואי נדקר ממחט לא סטרילית. עליו להמשיך כמובן בעבודתו, אך במקביל לפנות מיידית לטיפול עקב הדקירה. כעת עשויה להתעורר דילמה: האם להתפנות "רק לטובתו האישית" ובכך למעשה "לזנוח" את מטופליו? עובד מסור מדי עשוי להתמקד בעבודה ובכך לסכן את בריאותו.
בעוד שכיום עיקר הדגש הוא במניעת תחלואה "לאחר מעשה", כלומר, מניעה שלישונית העוסקת במעקב וטיפול בעובד לאחר שנדקר, הרי שיש צורך בפיתוח מערכים יעילים של מניעה ראשונית – מניעת תאונות דקירה עוד לפני שאירעו. מניעה ראשונית תצמצמם את התחלואה, תחסוך בזבוז של ימי עבודה ומשאבים ואף תחזק את ביטחונו ובטיחותו של הצוות הרפואי.
הפתרונות הנדרשים רבים ומגוונים, אך חלקם כבר קיימים וזמינים בשוק: התאמה בטיחותית של מחטים וכלים חדים אחרים, מנגנונים ייעודיים למניעת דקירה לא מכוונת, טכניקות המייתרות את הצורך לפקוק ולסגור כלים חדים בתום השימוש ועוד.
נראה שבשלה העת להמשיך ולקדם את בריאותם ובטיחותם בעבודה של הצוותים הרפואיים, בתחום מניעת דקירות המחטים כמו גם בתחומים נוספים.
