אחרי הזכייה של ארגנטינה בטורניר הקופה אמריקה התפרסם סרטון של ליאו מסי רוקד כשהוא מחובק עם גביע אליפות עצום ממדים ומנשק אותו בחום. הדמיון בין הגביע הכסוף הגדול לספר תורה ספרדי יצר אינספור ממים, ועד מהרה יצא גם סרטון וויראלי שהציג את הריקוד במנגינת "תורת ה' תמימה" של ההקפות בשמחת־תורה. זה סרטון קורע, באמת, חפשו אותו בגוגל, או בפייסבוק של חנוך דאום. אבל כשצפיתי בו הוא גם עורר בי מחשבות רציניות יותר על הקשר העמוק בין ספורט תחרותי לדת.
כשהר"מים בישיבה התיכונית אמרו שספורט זה עבודה זרה הם התכוונו לכך שאנחנו, התלמידים, צריכים להעריץ את הרב ש"ך במקום את רונאלדו (נזאריו, הברזילאי, לא כריסטיאנו הפורטוגלי של הצעירים). אבל האמת היא שלא לחינם כינינו את מייקל ג'ורדן "א־לוהים". ברמה מסוימת הבנו שספורט הוא פולחן דתי לכל דבר.
האולימפיאדה, למשל, היא פולחן לאלי יוון ובראשם זאוס, אשר חמשת השומרים שהופקדו עליו בילדותו החלו את מסורת המשחקים. אני לא מתכוון שפעם היא הייתה כזו. אני מתכוון שזה מה שהיא היום. הדלקת הלפיד האולימפי נעשית על ידי ריכוז קרני השמש על ענף של עץ זית, בטקס שמתקיים במקדש הרה על ידי 11 נשים המייצגות את בתולותיה של וסטה, אלת האש הרומית. לא לפני אלפיים שנה. במאה ה־21.
בלי להתייחס לממד הדתי של הספורט קשה להבין מה בעצם קורה שם. מה יש בכך וכך אנשים שרצים על כר הדשא או מסלול המרוצים שמטריף את העולם כולו ברמה שאין לה תחרות. אבל כשאנחנו מבינים שהשחקנים הם כוהנים בהיכל, השאלה צריכה להיות אחרת: איך יכולה השלכה של כדור או דיסקית להפוך לפולחן דתי?
ספורט יכול להיתפס כביטוי לעוצמתו הטבעית של הגוף. זה יכול להיות בקטע רע, כשמדברים בחנוכה על תרבות יוון שרואה רק את החומר ולא את הרוח. וזה יכול גם להיות בקטע טוב, כמו למשל בפסק ההלכה של הרב מלמד שכתב שיש לברך על ספורטאי אולימפי את ברכת "ברוך שככה לו בעולמו" שנתקנה על ראיית בריות נאות, כי הוא לא שונה מכל חלק אחר של נפלאות הבריאה.
במובן מסוים זה נכון. מבנה הגוף של תושבי מערב אפריקה מאפשר להם להגיע לעליונות מוחלטת בתחום הריצות למרחקים קצרים, וגם בתחומים אחרים הגוף שאיתו נולד הספורטאי ואותו פיתח משפיע באופן דרמטי על התוצאות. אבל אלו רק נתוני הפתיחה, המסגרת. ליבו של המעשה הספורטיבי הוא לא ביטוי של הגוף אלא שבירה שלו, הקרבה שלו.
אחת הפעולות המרהיבות במשחק הכדורגל היא פעולת הנגיחה, אבל מאז נודע לי שכדורגלנים מקצוענים נמצאים בגללה בסיכון גבוה פי חמישה לחלות באלצהיימר, אני מתקשה ליהנות ממנה, ובעיקר חושב על כמות הנוירונים שהשחקן איבד ברגע זה ולעולם לא יחזרו; את הייסורים של מרימי המשקולות אפשר לראות כבר במבט ראשון, אבל גם הם נראים אחרת כשקוראים על הכאבים האיומים בגב שיישארו כל החיים; וכן הלאה וכן הלאה, אין ענף ספורט שאין בו איזה אלמנט של שבירה.
זו אינה תקלה, זו מהות העניין. הגליצ'ים הפראיים על הדשא, הזינוקים ההירואיים של השוערים, הם תמצית חוויית ההתעלות שמייצר עבורנו הספורט התחרותי. הם שסוחטים מאיתנו את קריאות ההתפעלות הרמות ביותר, מביאים אותנו לקתרזיס. בדיוק כמו חכמי ישראל, להבדיל, שהיו עושים בשמחת בית השואבה תרגילי התעמלות בלתי־אפשריים, שנגמרו לעיתים בצליעה, כביטוי עילאי של הקרבת הגוף.
האלים היווניים עצמם נשכחו מזמן. בעת החדשה תפסו את מקומם דגלי המדינות שבשמן רצים וקופצים הספורטאים; וכשקצת דהה צבעם של הדגלים הצטרפו המותגים המסחריים. אבל הכתובת המדויקת פחות חשובה מן הפולחן עצמו. מן הביטוי שיש בו לתשוקה הקמאית להיות מסוגלים לחרוג מתוך כבלי החומר, להתקרב בעוד סנטימטר אחד או מאית השנייה, אל מקום מושבם של האלים.
