איפה בני בגין? המערכת הפוליטית במדינת ישראל הפכה כבר מזמן להצגה הטובה בעיר. תכנית ריאליטי שהחלה לפני כשנתיים ושמספקת דרמות, גימיקים, סיפורים אישיים, רומנטיקה, בגידות, אכזבות, לילות לבנים ותהפוכות.
אחד מתוצרי הלוואי של מציאות דרמטית כל כך היא שסיפורים ואירועים שבעבר היו הופכים ל"שיחת היום" נדחקים לאחור ומוסתרים על ידי "מערכת פוליטית על סטרואידים". כך, שחקנים שבעבר הסיפור שלהם היה יכול ואף אמור להיות ה"סיפור המרכזי" הופכים לשחקנים משניים שאיש כמעט אינו מרגיש בקיומם.
שחקן המשנה הבולט ביותר במציאות ההזויה הזאת הוא חבר הכנסת בני בגין. כולם, כנראה יסכימו שהוא שחקן משנה במציאות הנוכחית, אך מדוע הוא הבולט ביותר?
ראשית בגלל הייחוס המשפחתי – בנו של מנחם בגין, האיש שהפך לסמל של שלטון הליכוד ולאתוס לאומי בקרב מצביעי הליכוד הקלאסיים, היה לאצבע ה – 61 שסיימה 12 שנות שלטון של המפלגה שהייתה פעם הבית הפוליטי שלו. האיש שהיה מושא ההערצה של אנשי ימין רבים שקיוו בתוך תוכם שיגייס את החוסן המנטלי כדי לכבוש את השלטון, או לפחות להחזיק בתפקידי מפתח, חבר למפלגות אנטי ציוניות כדי להקים ממשלה שכל מה שמאחד אותה הוא שנאה לאיש אחד.
עד כאן אינני מחדש דבר, ויותר מכך, עד כאן, הסיפור של בני בגין הוא סיפור משני ביחס לדרמות שהיו סביב נפתלי בנט, איילת שקד ושאר אנשי ה"כאילו ימין" שסביבם, אבל המציאות מזמנת לו ולנו מהפכה חדשה שתעמיד את הערכים העמוקים ביותר שלו במבחן.
נקודת המפנה שהביאה למעשה את בני בגין לפרוש בסופו של דבר מהליכוד ולחבור לגדעון סער הייתה הדחתו מוועדת הפנים בשל התנגדותו לחוק ההמלצות. בגין טען אז שהחוק שאוסר על המשטרה לגבש המלצות בחקירות שבהן קיים פרקליט מלווה לא יחולו על חקירות שכבר מתנהלות נגד ראש הממשלה המכהן. בגין דרש שהחוק יעבור עם תאריך התחלה, כך שיחול בפועל רק אחרי פרסומו ולא באופן רטרואקטיבי. ההסתייגות של בגין, שהביאה להדחתו מוועדת הפנים, על ידי יו"ר הקואליציה, דוד ביטן, הציפה נקודה עקרונית עמוקה מצדו של בגין – התנגדות עקרונית לחקיקה פרסונלית שתחול באופן רטרואקטיבי. האומנם?
הנה, המציאות המטורפת שבה אירוע רודף אירוע, מביאה לקדמת הבמה חוק, ואולי אפילו סדרה של חוקים שיגבילו באופן רטרואקטיבי את האפשרות של בנימין נתניהו להקים ממשלה. השלד של החקיקה הזאת דומה באופן די מפחיד לחקיקה ההיא שבגין יצא נגדה בכל תוקף – זו חקיקה פרסונלית, היא אמורה לחול באופן רטרואקטיבי והיא מתייחסת לאותו האדם, לבנימין נתניהו.
אז, בסוף 2017, לפני כמעט 4 שנים, בגין התנגד עקרונית לחקיקה בעלת המאפיינים הללו. אז ב- 2017, הוא הציב את השיקול העקרוני והדמוקרטי בראש, או שאולי הייתה זאת רק מסיכה?
את התשובה לשאלה הזאת נגלה בקרוב. הקרב הצפוי על החקיקה הפרסונלית והרטרואקטיבית הוא קרב על חקיקה שאינה דמוקרטית בעליל. כאשר מצרפים לכך את הגבלת הזכות היסודית של כל אדם לבחור ולהיבחר (הגבלת הזכות של נתניהו להיבחר והגבלת הזכות של מיליון בוחרים לבחור בו) היא פיגוע דמוקרטי שקואליציה נטולת ערכים מתעתדת לקדם.
במציאות כזאת יעבור הזרקור לכיוונו של "מר דמוקרטיה", נסיך הליכוד שהציב את העקרונות הדמוקרטיים בראש מערכת השיקולים שלו. תמיכה בחוק , אחרי שהתנגד לחקיקה בעלי אותם מאפיינים בעבר, תרוקן אותו מכל תוכן ערכי ויחד עם התמיכה בממשלה שמורכבת מגורמים אנטי ציוניים תמצב אותו במקום שהוא מעולם, כנראה, לא חלם שיגיע אליו – לא איש ערכים ולא איש ימין. התנגדות לחוק תרגיז אולי את חבריו החדשים, אבל תשמור עליו באמת כאיש עקרונות ותוכיח שגם אז ב2017 וגם עכשיו ב 2021 , שום דבר לא אישי, זה הכל עקרונות ונסיון אמיתי וכנה לשמור על הדמוקרטיה במדינת ישראל.
