בין הזמנים בעיצומו. זמן טוב להיזכר שוב בקעמפ של הישיבה, הפעם מזווית קצת יותר קלילה ומשעשעת. אני מאמין שרבים מהקוראים, בטח כאלה שלומדים או למדו בישיבות, זוכרים את הקטע הזה שבקעמפ יש איזו שבירת דיסטנס בין הרבנים והצוות לבין הבחורים. וזה לא שבקעמפ אתה פתאום יכול לקרוא לראש ישיבה "אחי" או לפנות למשגיח ב"תגיד גבר", אלא יש איזו אווירה פחות נוקשה כזו והרבנים פתאום מרשים לעצמם להסתובב בלי פראקים ובלי עניבות והבחורים הולכים פתאום עם חולצות טריקו (אמנם עם לוגואים של קופות חולים וארגוני חסד, אבל בכל זאת טריקו) ונועלים קרוקסים מזויפים בשחרית.
היה אצלנו איזה ר״מ אחד שנהג לעשן סיגריות רק בקעמפ וכשהייתי רואה אותו מפריח עשן במדשאה זה היה נדמה כאילו הוא עושה את הדבר הכי שטותי בעולם, והיה עוד ר״מ אחד שהיה מביא במיוחד לקעמפ ספר תניא ומרפרף בו מדי פעם ככה בפומבי תוך כדי ליקוק ארטיק ריאו, כאילו הוא קורא עיתון או ספר של שמואל ארגמן ז״ל. כי תניא זה בכל זאת ספר להתפנן איתו, כן? תניא זה ספר לקעמפים. וזה מזכיר לי גם את כל הקטע הזה עם הרבנים ה"ביזאריים" שהיו מביאים לדבר בקעמפ. ואני בכוונה תוחם את המילה ביזאריים במרכאות. כי בתכלס אין שום דבר ביזארי ברבנים האלה. הם אולי לא הטייפקאסט של רבנים ליטאים מעודנים שמלמדים גמרא בעיון בישיבות, אבל עצם זה שפתאום בקעמפ היו מביאים אותם להרצאה (זו תמיד הרצאה. לא שיעור או שיחה חלילה. הרצאה). זה סימן מובהק לכך שבל נטעה חלילה לחשוב שיש איזו גושפנקא לרבנים האלה בכללי. לקעמפ הם מתאימים, כי קעמפ זה מקום שאפשר להתפרע בו ולעשות בו דברים שבדרך כלל לא מקובל לעשות.
אבל הסיבה האמיתית שאני כותב את הטור הזה היא הסיפור האלמותי על אלי צולמן (שם בדוי כמובן) שסיפר לי באיזה ערב קיץ לח אחד מה עבר עליו בקעמפ של ועד רביעי. יש קטע כזה בקעמפים שבו הרבנים בישיבה מתחרים עם הבחורים בפינג־פונג או בשחמט או בשולחן הוקי אוויר (תקול בדרך כלל) וכך אלי צולמן מצא את עצמו בעיצומו של משחק שחמט עם ראש הישיבה שלנו שהיה ידוע כשחקן שח מעולה וכאדם בעל שכל חריף לכל הדעות. והמשחק נפתח בכמה מהלכים מפתיעים של ראש הישיבה ומסביב התקבצו עשרות בחורים לצפות במשחק המותח כי גם אלי צולמן היה ידוע כשחקן שח לא רע בכלל – בין השאר, הודות לשורשים הסובייטיים שלו שהקנו לו את תורת המשחק מגיל ממש צעיר. אבל ראש הישיבה היה חד ממנו ולרגע היה נדמה שהמשחק גמור לטובת ראש הישיבה, אלא שאז אלי הזיז את הכלים ושינה את הכיוון. וראש הישיבה קימט את המצח וביקש מהרשקוביץ להביא לו כוס סודה קרה, ואלי קימט את המצח גם, וראה איך קוביות הלוח השחורות והלבנות נהירות לפניו לפתע כשבילי נהרדעא. אלי צולמן ראה עשרה מהלכים קדימה וראש הישיבה ראה ככל הנראה רק תשעה. ובינתיים הרשקוביץ הביא את הסודה הקרה וראש הישיבה לגם אותה באחת אבל זה לא הועיל לאגלי הזיעה שבצבצו על מצחו הקמוט. ואלי צולמן, הודות לשורשים הסובייטים שלו, שמר על קור רוח והמשיך להזיז את הכלים לפי התוכנית. ומסביב השמועה עשתה כנפיים, אלי צולמן בדרך לנצח את ראש הישיבה בשחמט. וכל תלמידי הישיבה התגודדו סביב, והתחילו דחיפות וכמה חבר׳ה אפילו טיפסו על עץ סמוך כדי לראות טוב יותר. ואז זה קרה. אלי צולמן עשה את המהלך האחרון וניצח את ראש הישיבה. מט. ואף אחד לא העז למחוא כפיים וראש הישיבה חייך חיוך נבוך ולחץ לאלי את היד. ואלי נראה פתאום כל כך מבוהל וביקש שיביאו לו מים ואז הלך להתקלח בשקט. לימים אלי סיפר לי שתוך כדי המשחק המותח מול ראש הישיבה עברו לו בראש כל מיני מחשבות שאולי מצד כבוד התורה הוא צריך להפסיד בכוונה, ואולי בגלל שכולם מסביב, זה לא ממש ראוי לבייש את הראש־ישיבה ככה. אבל אז מתוך הקולות האלה בראש הוא ראה פתאום איך בעיניים של ראש הישיבה רושפת אש התחרות. אש התחרות שרושפת גם בעיניו של אלי צולמן מאז עומדו על דעתו. ומתוך כל האש הזו אלי החליט ללכת על הניצחון עד הסוף. לנצח בבחינת "את והב בסופה" אבל מאז, סיפר לי אלי, מאז אותו משחק ראש הישיבה כבר לא התייחס אליי כתמול שלשום.
