האם הייתם מוכנים להתעשר בזכות מותם, או אובדן חירותם של חפים מפשע? כשהשאלה נשאלת באופן ישיר ובוטה כל כך, טבעי שכולנו נענה בשלילה. כך לפחות יש לקוות. אבל כשהקשר בין המוות ואובדן החופש לבין העושר נראה עקיף יותר, מסתבר שיש לא מעטים שמוכנים לכך. כך לפחות לגבי המנהלים, העובדים ובעלי המניות של חברת ההייטק הישראלית NSO, שתוכנת "פגסוס" שלה עלתה לכותרות הבינלאומיות בשבוע שעבר.
מדובר בתוכנה מוצלחת במיוחד במונחים טכנולוגיים: היא מצליחה להשתלט פחות או יותר על כל שירותי הטלפון הסלולרי – פרטי אנשי קשר, טלפונים ותכתובות, יומן וכל השאר – מבלי להשאיר עקבות. הצלחת המעקב שלה אינה תלויה בהשתלה פיזית של איזה שהוא חפץ על גוף הטלפון, ואפילו לא בפתיחת הטלפון. מן הפרסומים נראה שמספיק שהעוקב שם את מספר הטלפון שלך על הכוונת שלו, והתוכנה כבר מספקת לו את הדרכים לממש זאת. בקיצור: תוכנת ריגול מושלמת.
אילו הייתה התוכנה משמשת אך ורק למעקב אחרי משטרי רשע כמו המשטר האיראני ודומיו, כולנו היינו מברכים על כך. אבל בהיותה חברה מסחרית, NSO מספקת את התוכנה לכל המרבה במחיר. ולפי תחקיר בינלאומי גדול שהתפרסם בשבוע שעבר, זה כולל גם הרבה משטרים אכזריים שניצלו את התוכנה כדי לעקוב אחרי יריבים פוליטיים, מתנגדי שלטון, עיתונאים, פעילי זכויות אדם, ואף לפגוע בהם בדרגות שונות. לפי התחקיר, גם ברצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י הסתייעו שלטונות סעודיה בשירותיה האדיבים של פגסוס.
לכאורה מדובר בחברה פרטית, שיכולה לעשות ככל העולה על חוסר מצפונה. אבל בפועל, בעולם הדמוקרטי מקובל שסחר בנשק הוא עניינן של ממשלות, גם כשהוא מתבצע בפועל על-ידי חברות פרטיות. אם חברה ישראלית פרטית תמכור נשק לאיראן, אנשיה יועמדו לדין וייכנסו לכלא לשנים ארוכות. לשם כך קיים אגף מיוחד במשרד הבטחון, שתפקידו לבדוק את העסקות המדוברות ולהחליט אם לאשרן או לא.
תוכנת פגסוס היא כלי נשק לכל דבר, ולמעשה כלי נשק די קטלני. ככזו, היא היתה חייבת לעבור את אישורו של הממונה על סחר בנשק. אם כך, אחת מהשתיים: או שהחברה לא עשתה זאת ועברה על החוק, או שעשתה זאת ומישהו באגף המדובר התרשל באפן קיצוני ולא עשה את מלאכתו. בכל מקרה, מרגע פרסום התחקיר צריך לעשות הכול כדי למנוע את המשך השימוש בתוכנה על ידי משטרים אפלים, אפילו כאלה שהתוכנה כבר נמכרה להם (סביר שבידי מפתחי התוכנה יש כלים לשבש את פעילותה).
אנחנו הישראלים אוהבים להתלונן על סיקור מוטה לרעה שלנו בתקשורת הבינלאומית. במידה רבה, זה אכן נכון. אבל יש מקרים שבהם ישראל מסוקרת לרעה מפני שהיא באמת עושה מעשים חמורים. סיפור פגסוס הוא אחד מהם. וצריך להיזהר מאוד שהביקורת המוצדקת על הטייה אנטי ישראלית בתקשורת העולמית לא תגרום לנו להיות אדישים או אטומים לחשיפות של מעשים שהם באמת לא מתקבלים על הדעת מצידנו. אדישות כזו תגרום לכך שהתקשורת הבינלאומית רק תחריף את ביקורתה על ישראל, כולל בהקשרים הלא מוצדקים שלה – מתוך תחושה שהנה, גם הישראלים הטובים שותקים לנוכח המעשים החמורים של הישראלים הלא טובים. ראו הוזהרנו.
יש לי גלידה הכי טובה?
באותה מידה שבה אסור שתשפיע ההטייה הביקורתית כנגד ישראל על הקשב לביקורת המוצדקת כלפינו, צריך לומר שגם ההפך נכון: הביקורת המוצדקת על ישראל, כמו בפרשת NSO, אסור שתשפיע על דחייה חד משמעית של ביקורת לא מוצדקת, שמתגלגלת לעתים לחרמות ולעוינות לשמה.
אני מתכוון כמובן לחרם המטופש שהכריזה חברת הגלידה "בן אנד ג'ריס" על שיווק הגלידות שלה ברחבי יו"ש. בעקרון, אני דווקא מאלה שלא מזדעזעים מחרמות כלפי ההתיישבות ביו"ש. מעולם לא החרמתי, וכנראה גם לא אחרים, שום עסק הפועל ברחבי יו"ש, אבל אני יכול לקבל שכשם שזכותם של אנשים דתיים להחליט שהם רוצים להחרים עסקים המחללים שבת, ואף לקרוא לציבור כולו לנהוג כך – זכותם של אנשים אחרים לעשות בדיוק אותו דבר כלפי התיישבות שהם רואים בה פגיעה בחוק הבינלאומי ובזכויות הפלסטינאים.
אבל סיפור החרם של בן אנד ג'ריס שונה בכמה מובנים. קודם כל, משום שהוא לא נעשה כלפי עסקים אלא כלפי תושבים. בדרך כלל, החרמות כלפי המתנחלים ביו"ש מתבטאים בהחרמת תוצרת שהם מייצרים, או בהחלטה שלא להקים סניף של חברה מסוימת ביו"ש. במקרה הזה, החרם מכוון ישירות כלפי התושבים היהודים של יו"ש, והאמירה היא שתוצרת בן אנד ג'ריס לא תשווק ביישובים האלה. זה מזכיר קצת גן ילדים, שבו הגננת מענישה ילדים שלדעתה לא התנהגו יפה בשלילת ממתק לשבת. אפילו בגן זה נשמע די אינפנטילי.
חוץ מזה, שכנראה לא מצפונם הסובל של שני היהודים שהקימו את החברה הוא שגרם לחרם. החברה קיימת מאז 1978, וההתיישבות ביו"ש קיימת מאז 1968. בכל הזמן הזה לא ראו בעלי החברה כל בעיה בסיפוק גלידה בטעמים שונים ומשונים לצרכנים ביו"ש. אז מה קרה פתאום? מסתבר שהופעל לחץ פוליטי וכלכלי על החברה מצד תומכי תנועת החרם כנגד ישראל, ה-BDS. ממילא, החלטת החרם נראית יותר כמו כניעה ללחצים, מאשר מצפון יהודי מדמם. זה לא מעורר כבוד כלפי החברה ובעליה.
יתר על כן: כפי שהולך ונחשף לאחרונה בסדרת הכתבות של צביקה קליין, יהודי ארה"ב הם גורם מוביל בתהליך הביקורת העוינת כנגד ישראל בשנים האחרונות. האם הסיבה היא שהמצפון היהודי הוא מצפון רגיש במיוחד? אני מרשה לעצמי להניח שלא, ואביא לכך הוכחה מניסיוני שלי. בשנת 2000, כשפרצה האינתיפאדה השנייה ופיגועי התאבדות באוטובוסים הציפו את ישראל, עבדתי ככתב של עיתון "הארץ" לענייני העולם היהודי. סיקרתי אז לא מעט משלחות הזדהות של יהודים אמריקנים שהגיעו לישראל. כמעט אצל כולן חזרה התלונה הקבועה על "ההסברה" הישראלית. בשלב מסוים איבדתי את הסבלנות ואת הריחוק העיתונאי, ואמרתי לאחת הקבוצות שהייתה יותר קולנית בביקורתה: "האינתיפאדה הרי פרצה אחרי שישראל הגישה לפלסטינים את ההצעה הנדיבה ביותר בתולדותיה, כזו שבהחלט מתיישבת עם מתווה קלינטון לפתרון הסכסוך. אחרי שהפלסטינים סירבו להצעה, הם אלה שפתחו נגד ישראל במסע טרור אכזרי. אז במקום לטעון שההסברה הישראלית אשמה, תהיו אתם ההסברה הישראלית ותסבירו לעולם את העובדות האלה. הבעיה היא שלא נעים לכם משכניכם הלא-יהודים, להיות מזוהים עם ישראל ועם טיעוניה. אז למרות שאתם יודעים שהטיעונים צודקים, אתם מאשימים את 'ההסברה' במקום את תוקפיה של ישראל".
זה קורה כנראה גם עכשיו. בעולם המערבי, ולאחרונה במיוחד בקרב הפרוגרסיבים האמריקנים, גוברת הביקורת על ישראל מצד אנשים שאינם מתעניינים כלל במורכבות הסכסוך ובשאלה מי צודק בו. כל מה שהם רואים זו מדינה חזקה נלחמת עם ציבור חלש יותר, ומבחינתם זה מספיק כדי לקבוע שהחלש צודק, והחזק צריך להיות מוחרם. זו עמדה שהיא לא רק בלתי מוסרית, אלא אנטי מוסרית.
אין לי בעיה עם יהודים אמריקנים שמבקרים את ישראל על מעשים הראויים לביקורת. אבל יש לי בעיה גדולה עם כל אדם, ובוודאי עם יהודים אמריקנים, שתוקפים רק את ישראל ורואים רק בה את האחראית להתמשכות הסכסוך. עמדה כזו מוכיחה שמדובר לא באנשים המחפשים צדק, אלא ביהודים המחפשים את אהבת סביבתם. בהקשר של בן אנד ג'ריס המבחן הוא פשוט: אם המתנחלים ביו"ש ראויים לחרם בגלל "פשע המלחמה" המשפטי של עצם התיישבותם במקום, הפלסטינים ביו"ש בוודאי ראויים לחרם בגלל פשעי המלחמה האמיתיים שביצעו כחלק ממאבקם בישראל.
