בשבוע שבו המתיחות בצפון שוברת שיאים, מדיניות "הקווים האדומים״ של ישראל מעוררת סימני שאלה רבים מאי פעם. לפי המדיניות הזאת, ישראל נחושה למנוע מאיראן להקים בסיסים בסוריה, וזאת באופן מוצהר, כפי שאמר ביום שלישי האחרון שר הביטחון אביגדור ליברמן בביקור בקצרין: ״לאפשר לאיראנים להתבסס בסוריה זה כמו לשים חבל על צווארנו, וזה לא יקרה״.
את ההצהרות מלוות גם תקיפות, שעל חלקן ישראל לוקחת אחריות מדי פעם. בשבוע שעבר אירעה בסוריה תקיפה, שאיראן וסוריה ייחסו לישראל (שמצידה אינה מאשרת). איראן טענה שאנשיה נהרגו בתקיפה הישראלית, והכריזה שלא תעבור על כך בשתיקה. כלומר, צפויה נקמה.
ללא קשר לאיום, אפשר למנות במצב בצפון ארבע נקודות תורפה לפחות מבחינת ישראל.
נקודת תורפה ראשונה: קווים אדומים מוצהרים וסכנתם. המטרה של הצבת קווים אדומים פומביים היא הגברת ההרתעה. ההנחה היא שגורם המכריז על קו אדום יהיה מחויב לעמוד מאחוריו, והדבר אמור לגרום לצד השני לחשוב פעמיים ושלוש, ובסופו של דבר להימנע מן הצעד שהגורם המאיים מעוניין לסכל.
הבעיה היא שבכל הנוגע לזירה הצפונית, החשיבה של הצד שמנגד, איראן, אינה בדיוק על פי הספר. כל צד משחק כעת לפי הכללים של עצמו. תקיפות שישראל לוקחת עליהן אחריות מחייבות כמעט את הצד שמנגד להגיב, כדי לשמור על כבודו.
יתרה מזו, לקווים אדומים מוצהרים יש מחיר כבד, שכן הם פוגעים בגמישות קבלת ההחלטות של הצד המאיים.
הניסיון ההיסטורי עם ״קווים אדומים״ טריטוריאליים אינו מוצלח במיוחד (ראה קו מאז׳ינו הצרפתי וקו בר־לב הישראלי). גם במקרה של קווים הצהרתיים, כמו מלחמת ההתשה, הניסיון הישראלי אינו מלבב. בשנים 1969־1970 הצהירה ישראל שלא תאפשר לטילי נ״מ סובייטיים להתקרב לתעלת סואץ, ואפילו הידרדרה עד כדי קרבות אוויר מול טייסים רוסים כדי לממש את איומיה. בסופו של דבר ישראל ויתרה על הקו האדום הזה, ובמלחמת יום הכיפורים הטילים ״כופפו את זנב״ המטוסים הישראליים.
נקודת תורפה שנייה: הזירה נוחה לאיראנים. כללי המשחק הנוכחיים נוחים להם יותר. האיראנים פועלים הרחק מאדמתם, ויכולים להתגרות בשטח ישראל עצמה, כמו במקרה של המל״ט האיראני שהופל לאחרונה. ישראל, מנגד, מנועה לכאורה מלפעול על אדמת איראן. היא בטח לא יכולה לתקוף שם בגלוי ללא סכנת מלחמה רבתי.
נקודת תורפה שלישית: סכנת ההסתבכות במלחמת האזרחים הסורית. מאז 2011 הפליאה ישראל ביכולתה לשמור על שקט מוחלט כמעט בצפון, בלי להיגרר כלל למלחמת האזרחים שגעשה במרחק של קילומטרים ספורים ממנה. כיום, התקיפות המוצהרות (וגם אלה שמיוחסות לה) מערבות את ישראל רשמית בסכסוכים על עתיד סוריה.
בשבוע החולף ישראל מצאה את עצמה גם בלב המתיחות העצומה בין ארה״ב לרוסיה, על רקע האשמות טראמפ שבשאר אסד השתמש שוב בנשק כימי נגד אויביו. בשורה התחתונה, ישראל היא כיום אחד השחקנים הפעילים בזירה הסורית הנפיצה.
נקודת תורפה רביעית: הסכנה הרוסית. חמורה מאוד העובדה שישראל נגררת יותר ויותר לעימות מול רוסיה. עד כה השקיעה ישראל מאמץ עצום להגיע להבנות עם ממשלו של ולדימיר פוטין, וזו הסיבה לנסיעותיו של ראש הממשלה למוסקבה, בדרך כלל בלוויית קציני צבא בכירים מאוד. אלא שעם כל החיבה של פוטין לישראל (ויש חיבה) והכבוד (פחות), האינטרסים של פוטין תואמים כיום יותר לאלה של איראן ואפילו לאלה של טורקיה. ככל שישראל תמשיך לתקוף בסוריה, כך יגדל החיכוך עם מוסקבה ויגדל הסיכון שיועבר מרוסיה נשק מתקדם ביותר לידי סוריה, איראן וחיזבאללה; זאת אחרי שטילי קרקע־אוויר רוסיים בסוריה כבר ביטלו, למעשה, את חופש הפעולה האווירי המוחלט שחיל האוויר הישראלי נהנה ממנו מאז שנות השמונים של המאה שעברה.
אפשר אחרת?
האם אפשר ללא קווים אדומים קשיחים או ללא הצהרות? תיאורטית, אפשר לשמור על מדיניות סיכול גם ללא קווים אדומים מוצהרים. למשל: לדחות את התקיפה של הבסיסים האיראניים או לנהל בפועל מדיניות דומה למדי, רק ללא הצהרות. ישראל תקפה עשרות פעמים במשך כמה שנים במסגרת מדיניות של מניעת הברחות נשק. למרות המדיניות הברורה, שום הצהרה לא הושמעה בנושא – עד שמפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל, סיפר על התקיפות בראיונות פרישה מתפקידו.
יש להניח שבהתכנסות הקבינט ביום רביעי, שיועדה במקור לדיון בעיקר במצב מול רצועת עזה, עסקו השרים במידה רבה במתיחות הגדולה בצפון שקשורה גם לאיומי ארה״ב לתקוף בסוריה. מובן שסוגיית הקווים האדומים היא רק חלק מן המדיניות הישראלית הכוללת בזירה הצפונית. לדוגמה, הפעילות כוללת בין השאר גם העברת מסרים אינטנסיבית באמצעים דיפלומטיים, ואיום בתגובה ישראלית לא פרופורציונלית במקרה של הסלמה.
ככלל, יכול מאוד להיות שהמדיניות ותוצאותיה נשקלו היטב בקבינט המדיני־ביטחוני, והחלופה שנבחרה היא בבחינת הרע במיעוטו לנוכח המצב המורכב בסוריה. אולם יכול גם להיות שהרכב הקבינט הנוכחי הוא מיליטנטי ולא מאוזן דיו.
סכנת ההידרדרות המהירה בצפון היא מוחשית וגדולה. לחלופין, עלולה להתרחש גלישה איטית למלחמת התשה במהדורה מודרנית. במקרה של מלחמה, חלילה, המדיניות הנוכחית תיבחן לעומק בדיעבד.
