רגע לפני שנפרדו בחיבוקים בגבול יוגוסלביה־הונגריה, מסרה חנה סנש פתק למפקדה, ראובן דפני, וביקשה שיעביר אותו לחבריה בשדות־ים אם לא תשוב משליחותה. דפני – מפקד הצנחנים הארצישראלים ביוגוסלביה – הכניס את הפתק לכיס. הוא בכלל התנגד למשימה מעבר לגבול. הגרמנים השתלטו כבר על הונגריה, וכניסתה של סנש לשם נראתה מסוכנת ביותר. אבל הבחורה הדעתנית נדנדה עד שנשבר ואישר לה לצאת לדרך בליווי שלושה מבריחי גבול. שלוש שעות מאוחר יותר התקבלה הודעה האומרת שסנש עברה את הגבול בשלום. דפני פתח את הפתק, ולהפתעתו מצא שיר בן ארבע שורות, שנפתח במילים: "אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת". דפני, שלדבריו לא היה חובב שירה בלשון המעטה, התרגז מאוד והשליך את הנייר. זה מה שיש לה לכתוב ברגע מותח שכזה? זה מה שהיא מבקשת למסור לחברים?
זמן מה לאחר מכן המצפון שלו התחיל להציק. בכל זאת, הסיכויים של סנש להיתפס לא נמוכים במיוחד, ואלה עלולות להיות מילותיה האחרונות כאדם חופשי. אולי האחרונות בכלל. הוא חזר לנקודת הפרדה שלהם ביער, ובמשך שעה שלמה חיפש את הפתק עד שמצא אותו דבוק לאחד השיחים. את סימני הרוגז שלו אפשר לראות עד היום בכתמי הרטיבות שניכרים גם בצילום הפתק המקומט, שתלוי ב"בית חנה סנש" בשדות־ים. לימים אמר דפני: "המסקנה היא שאם מבקשים ממך לעשות משהו, תעשה את זה. אל תתחכם".
סנש לא עברה את הגבול בשלום. למעשה היא לא עברה אותו כלל בלילה ההוא. למחרת הגיעה הודעה ממנה: היא ומלוויה איחרו את הסירה שהמתינה להם בנהר. הם החליטו להסתתר במשך יממה, ולחצות רגלית בחסות החשכה. בליל תשעה ביוני 1944 הם עברו את הנהר, ולמחרת בבוקר נתפסו והובלו לבודפשט. הגפרור נשרף בהוצאה להורג בנובמבר 1944, אבל הלבבות שהבעיר פועמים גם בקיץ 2021.
השבוע ציינו בשדות־ים מאה שנים להולדתה של סנש, באירוע שבו השתתף גם נשיא המדינה יצחק (בוז'י) הרצוג. על הדרך זכתה פמליית הנשיא בסיור קצר במוזיאון המוקדש לזכרה של הצנחנית. יהודה וגמן – אוצר התערוכה במקום, לצד שונית גל – ביקש לסכם בזמן קצר דמות צעירה וגדולה מהחיים. כשאני משוחחת איתו בשולי הסיור הנשיאותי, הוא לא מקמץ בקומפלימנטים לסנש. כן, היה לה פה גדול שכנראה לא סייע לה במשפטה – "היא לא חסכה מהשופטים ההונגרים את דעתה עליהם, כמו שלא חסכה מחברי שדות־ים כבר באספת החברים הראשונה שלה בקיבוץ"; אבל היא גם הייתה עילוי ומקור השראה לדורות. "בחורה בת 23 שמשאירה כזו מורשת – זה נשגב מבינתנו", אומר וגמן. "היא לא הפסיקה לכתוב. כתבה הכול. יש ספקולציות כאילו היה לה בן זוג כלשהו, אבל אני אומר לכם שלא היה לה חבר. אחרת הייתה כותבת עליו, בדיוק כפי שכתבה על כל המחזרים שלה והביעה את דעתה עליהם. היא כתבה כל מה שעבר לה בראש – מהדברים הכי אינטימיים ועד פוליטיקה בינלאומית, ציונות, יהדות ומקומה בעולם ובתקופה".
מקומה בעולם, מתברר, העסיק אותה כבר בגיל תשע, כפי שמעיד שיר בוגר להכאיב שמוצג בתערוכה, בתרגומו העברי. וביום הולדתה ה־18, ב־17 ביולי 1939, כתבה לחניכיה: "מקום אחד ישנו בעולם שלשם איננו מהגרים, אף לא נפלטים אלא באים הביתה. גורל הארץ הזו קשור קשר בל יינתק בגורל היהדות… ועל קיומה ועתידה של ארץ ישראל אנו ניתן את הדין בפני ההיסטוריה".
היום הייתה נחשבת לימנית כמעט קיצונית, אני אומרת לווגמן כשהנשיא ופמלייתו עוברים למתחם הטקס. אנחנו מתעכבים לצד קטע בכתב ידה שמונצח על הקיר: "אני ציונית", כתבה סנש ביומנה באוקטובר 1938. "אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבנייה". לא במקרה מתנוסס פה הכיתוב הזה בבולטות. וגמן, בן שדות־ים והיום תושב אור־עקיבא (עוד תפגשו בו בקרוב במדור אחר במוסף זה), הקפיד להציג בתערוכה את הצד היהודי של סנש. הוא עדיין מתוסכל מ"כמה שניסו אצלנו לטשטש את הקשר בין הציונות ליהדות", כלשונו. "על משפחת סנש ניסו לומר שהיו משפחה מתבוללת, וזה פשוט לא נכון. בין כל מתבוללי הונגריה, דווקא הם שמרו על יהדותם. הם לא היו דתיים, אבל בהחלט לא מתבוללים".
מה קרה לציונות החילונית, אני שואלת אותו, איפה הבנים המגשימים היום? וגמן, שחצה את הקווים ימינה בימי אוסלו, אומר ש"הכול חינוך", ושולח אותי למאמר המטלטל "באר חתומה" של יוחאי גלעד, בן קיבוץ בית־השיטה שנפל במלחמת יום כיפור. כבר בשנת 1965 תהה גלעד על ה"פסיכוזה האנטי דתית" השוררת בקיבוצו. "את הדברים הוא כתב בגיל 18, אבחנה מדויקת של בחור מבריק על היחס השלילי ליהדות כפי שכל הדור שלנו בקיבוצים חווה", אומר וגמן.
במקביל לטקס בשדות־ים, שבו נכחה לאה גולדין, נערך באירופה מסע בעקבות סנש, שאותו יזם והוביל שמחה גולדין, בעלה. בנקודת הצניחה של סנש וחבריה התקיימה צניחה המונית מרגשת, בהשתתפות כמאה צנחנים ישראלים, לצד לוחמים בריטים, הונגרים, סלובנים וקרואטים. אחד הנציגים מישראל היה סרן במיל' צור גולדין, שהקדיש את הצניחה להיסטוריה היהודית ולאחיו הדר. "זה חלק מתפיסתו החינוכית של שמחה גולדין", אומר וגמן. "לא ציונות של שכול ומסכנות, אלא של יוזמה, גבורה, הקרבה ועשייה, בצד זיכרון השואה".
ברדיו דיווחו על זכייתו של נדב לפיד בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן על סרטו "הברך", שמלטף את דמותה של עהד תמימי – שחקנית הבית של משפחת הטרור הידועה. בשדות־ים נאם הנשיא בפני מאתיים הנוכחים: "הם (37 הצנחנים של היישוב היהודי) היו סמל למסירות, לגבורה, לגאווה ולהקרבה… לַמעשה שעשו הייתה משמעות היסטורית, אבל בראש ובראשונה, משמעות מוסרית; בשליחותם ביטאו מחויבות לערכי היהדות הבסיסיים ביותר: לא תעמוד על דם רעך. לא מפקירים את בני עמנו. לא עומדים מנגד. (…) ובדבריה של חנה סנש: 'גם אם יתפסו אותי זה ייוודע ליהודים, ידעו שלפחות מישהו ניסה להגיע אליהם'". על אדמת צרפת האירופית, בעיר הקיט קאן, קטפו באותה שעה פרס לטרור.
