ברשימה הקודמת הבאתי בפניכם את הסיפור המוכר של ר' נחמן על האוצר מתחת לגשר, אחד מהסיפורים הפחות מרכזיים בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב. הסיפור מתאר יהודי שחלם על אוצר שנמצא מתחת לגשר בעיר וינה. הוא נסע לשם, ופגש חייל שסיפר לו בלעג שגם הוא חלם על אוצר שנמצא בבית של יהודי מסוים. היהודי הבין שמדובר בו, חזר לביתו וגילה את האוצר. מסקנתו של היהודי היא שהיה עליו להגיע עד וינה כדי להבין שהאוצר נמצא בעצם בביתו.
הפרשנות שהצעתי לסיפור הייתה הקריאה לחזור לאותנטיות: ברמה האישית – ההבנה שבכל אדם יש אוצר עמוק ונסתר ועליו לגלותו; וברמה הלאומית – ההבנה שבמסורת היהודית טמונים אוצרות שיש לגלותם, והפתרון איננו בהתבוללות. הצגתי בפניכם את הדילמה: האם באמת צריך לצאת החוצה כדי לגלות שהאוצר נמצא בסופו של דבר בקרבנו פנימה, או שלא. טענתי שזהו ההבדל בין היהדות הדתית המודרנית ובין היהדות החרדית.
לדעתי, קריאה זו של הסיפור מתאימה יותר לרב החסידי הראשון שסיפר אותו, והוא אינו ר' נחמן אלא ר' שמחה בונים מפשיסחה. ר' נחמן משתמש בסיפור באופן קצת אחר. עד עתה קראנו את הסיפור כאילו יש בתוכנו אוצר, אבל הוא מכוסה בלבושים ועלינו לגלותו. זהו רעיון קבלי יפה. אבל ר' נחמן עצמו מוסיף את פירושו לסיפור: "כך בעניין עבודת ה', שהאוצר הוא אצל כל אחד בעצמו, אולם לידע מן האוצר מוכרח לנסוע להצדיק". לפי ר' נחמן, האדם לא ימצא את האוצר שבו בכוחות עצמו. הוא זקוק למורה ולרב שיכוון אותו לכך. ומדוע?
סכנת מקסם השווא
כדי להבין זאת, הרשו לי לשנות מעט את הסיפור ולספר אותו כך: היהודי יוצא למסע ומגיע לגשר, הוא חופר ואכן מוצא אוצר! אלא שיש כאן מלכודת. האוצר שמצא איננו האוצר האמיתי. מתחת לו ישנו אוצר הרבה יותר חשוב, אוצר שהאדם זקוק לו. אך הוא כל כך מוקסם מהאוצר שמצא, שאיננו ממשיך לחפש את האוצר האמיתי. זו מציאות שאנשים רבים חווים בחייהם. בשלב מסוים הם אומרים לעצמם "זהו, הגעתי", אך זו יכולה להיות שגיאה. נניח, לדוגמה, אדם המחפש את מה שהוא רוצה לעשות בחייו – מה הוא רוצה ללמוד או במה הוא רוצה לעבוד. הוא יכול בוודאי למצוא תחום שהוא אולי לא שונא, אך לאחר זמן הדבר עלול להתברר כהחלטה לא נכונה.
הרעיון שהאדם צריך למצוא את ייעודו הוא רעיון חסידי. רעיון זה בא לידי ביטוי למשל באמרה החסידית של ר' זושא. הוא אמר שכשיגיע לשמיים לא ישאלו אותו 'זושא, למה לא היית משה רבינו', אלא 'זושא, למה לא היית זושא'. כלומר, לכל אחד יש תכלית שהוא צריך לגלות אותה ולשאוף אליה. ודאי שהאדם צריך לנסות ולברר מה החלום האמיתי שלו.
וכאן רבי נחמן טוען טענה. אנו צריכים לנסוע לווינה כדי למצוא שהאוצר נמצא בתוכנו. בתוכנו יש עולם ומלואו, אבל אנו לא מודעים לכך. האדם יכול לטעות בדרך למציאת עולמו הפנימי. הוא עשוי לחשוב שמצא את ייעודו, ולגלות בהמשך הדרך שטעה מאוד. ישנה סכנה של מקסם שווא ביחס להבנה של מה אני רוצה באמת. בתוכנו יש רבדים רבים, ואנו לא מודעים לכולם. בעולמנו המודרני היינו אומרים שכדי לגלות את עצמנו באמת עלינו לשוחח עם פסיכולוג. לרבי נחמן היה רעיון דומה. הוא אומר, מיהו הצדיק? מי שמלטש את עצמו כל כך עד שפניו נהפכים לראי, ושדרכו האחר יכול לראות את עצמו – דרך פניו של הצדיק.
הפירוש הזה יפה מאוד, והוא איננו מוגבל רק ל"צדיק". נניח שמישהו בא ומבקש ממני עצה. אני נותן לו את העצה, אך כזו שיש בה הרבה מעולמי הפנימי. אני לא מצליח להזדהות עימו באופן אמיתי, וזה יוצר עיוות של העצה. רק אם אוכל להתעלם לחלוטין מעצמי ולהיכנס למקומו של השני, אוכל לתת לו את העצה הנכונה עבורו. זו עבודה קשה מאוד, וזה מה שאומר רבי נחמן על הצדיק.
באותה מידה נכון הדבר ביחס ליועץ, פסיכולוג, מורה או מדריך. עליהם להבין שתפקידם בהקשר זה איננו של דיאלוג, אלא עליהם לעזור לשני להכיר את עולמו שלו. זו דמותו של המחנך האמיתי, אך זה קשה מאוד להשגה.
לוח חלק
אך ישנה עוד אפשרות, וכדי להבינה נשנה שוב את הסיפור במעט. לפי וריאציה זו האוצר נמצא בתוך הבית, אלא שזהו האוצר שהאב משאיר לבניו והם חופרים באדמה כדי למוצאו. מה שהם מגלים בסופו של דבר, הוא שעצם העבודה למציאת האוצר היא האוצר.
זוהי הסתכלות אחרת. היא באה לומר שבעצם אין בתוכי אוצר קיים שהגיע אלי משום מקום, אלא אני צריך לבנות את האוצר שבתוכי. בתחילת הדרך יש בנו את הפוטנציאל, אך עלינו לממשו. לפי גישה זו, אין הדבר קבוע מראש לאן אני צריך להגיע, ולכן אי אפשר לשאול את השאלה של רבי זושא, "למה לא היית זושא".
זהו כבר סיפור שונה. יכול להיות שהלכתי לחפש אוצר ומצאתי את ה"צדיק" – את האדם שמחנך אותי. אולם כאן יכולה להיות עמדה שונה מזו של רבי נחמן. פני הצדיק אינם מראה מלוטשת. מה שאני רואה בפנים של הצדיק, של איש החינוך, איננו ראי. אני דווקא רואה את הפנים שלו, והוא מהווה עבורי דגם איך לחיות. זוהי עמדה אחרת, המנוגדת לגישת האותנטיות. עמדה זו אומרת שאיש החינוך יכול לספר לי סיפור שלא הכרתי, הוא "משתיל" בי את הסיפור הזה, ובעקבות זאת אני מתחיל לחיות את החיים אחרת, באופן נכון יותר. הוא לא גילה לי מה שבתוכי, אלא כיוון אותי לכיוון חדש. האוצר לא היה קיים, וכעת הוא נוצר. אני חושב שחלק מהגישות הפסיכולוגיות הולכות בכיוון זה וטוענות שהאדם הוא טאבולה ראסה, לוח חלק. צריך לצקת לתוכו משמעות, ואיתה האדם יכול להיות מאושר. זהו תפקיד ההורים והמחנכים.
המחלוקת בין שתי הווריאציות הללו של הסיפור היא המחלוקת שבין החסידות לבין העולם הליטאי. זהו היבט נוסף של מחלוקת גדולה, עליה דיברנו בעבר לא פעם, למשל ביחס לעולם החולין ולפעילותנו בו. רבות מהגישות החסידיות האמינו שהאוצר בתוכי, ואם אחפש אותו אז אמצא. העולם הליטאי האמין שלא. הכול נמצא בתורה, בלימוד ובמצוות. לא בתוך האדם. אני צריך לבנות את עצמי על ידי כך שאלמד את התורה, אפנים אותה ואקיימה.
המחלוקת על האותנטיות
