אבא שלי ואשתו נוהגים במשך שנים לקיים את חופשות חול המועד בבתי מלון. באחת ההזדמנויות האלה הם התוודעו לזוג דתי צעיר שלא הכירו קודם. כשהסתיימה החופשה, ביקש הגבר הצעיר ברכה מאבי. אבי התפלא על הבקשה, שהרי לא נודע ברבים כ"באבא" או "צדיק" המעניק ברכות, אבל האיש הסביר: "שמעתי פעם מהרב שך שאדם שעבר את השואה ונשאר מאמין הוא אדם מיוחד, שראוי לקבל ממנו ברכה". רוצה לומר: גם בשביל מנהיג חרדי קנאי כמו הרב שך, להישאר מאמין אחרי השואה הוא עניין שבהחלט אינו מובן מאליו.
שאלת האמונה אחרי השואה מעסיקה רבנים ותיאולוגים רבים ב־73 השנים האחרונות, מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ראוי כמובן להדגיש שהשואה לא יצרה את שאלת הפער בין אמונה וגורלו של אדם. שאלת "צדיק ורע לו" מטרידה את האנושות בכלל, ואת היהדות בפרט, משחר קיומן. אבל אין ספק שהשואה, כאירוע שבו נטבחו שישה מיליון יהודים, מחדדת את השאלה העתיקה.
קולמוסים רבים השתברו בעניין ואינסוף "תשובות" ניתנו. לטעמי, לא ייתכן שום "הסבר" דתי לשואה – לא בנימוק החרדי של עזיבת הדת, ולא בנימוק הדתי־לאומי של הסירוב לעלות לארץ או כדי "לאפשר" את הקמת המדינה. אדרבה, כל "הסבר" כזה הוא עלבון וכתב אישום קשה כלפי קורבנות השואה, כאילו "חטאיהם" או "חטאי אבותיהם" הצדיקו עונש נורא כזה. למעשה, הוא עלבון וכתב אישום חמור גם נגד הקב"ה עצמו, שהרי הוא מציג אותו כישות מרושעת, המוכנה להשלים עם טבח שישה מיליון מבניה, במגוון מיתות משונות ואיומות, כעונש על חטא כלשהו.
גם הביטוי "הסתר פנים", המקובל בעולם הדתי כהסבר לשואה, אולי פוטר את קורבנות השואה עצמם מאחריות למותם, אבל עדיין משאיר את הקב"ה בעמדה בעייתית מאוד: איזה אלוהים בוחר להסתיר פניו כששליש מבניו נטבחים? לא במקרה אמר בשעתו השופט חיים כהן, שגדל בבית דתי ואף למד לרבנות, עד שהחל לכפור בעקבות השואה: "מזלו של הקב"ה שאינני מאמין בו, כי לו הייתי מאמין בקיומו הייתי שונא אותו".
אז אם אין "השגחה" – כלומר "אין אלוהים" לפחות במובנו המקובל של המושג כישות המשגיחה על מעשינו וקשובה לבקשותינו, אלא לכל היותר כמושג מופשט, מעין שם קוד לכל מה שמעבר לעולמנו ואינו מובן לנו – מה דינה של היהדות עצמה? האם היא עצמה יכולה להתקיים בעולם שאחרי השואה?
את התשובה ראוי לחלק לשניים: שאלת אורח החיים היהודי ושאלת התפילה והזהות הדתית במובנה הרוחני, של הפנייה לאלוהים. באופן פרדוקסלי, הדבקות באורח החיים היהודי ראויה דווקא להתחזק בעקבות השואה, למרות משבר האמונה. נטישת הזהות היהודית פירושה יריקה בפרצופם של קורבנות השואה ואמירה סמויה שהם מתו לשווא, בשמה של זהות ייחודית נבדלת שצאצאיהם בכלל לא מעוניינים בה. כל יהודי זכאי כמובן לבחור באפשרות הנטישה, אבל ראוי שלפחות יביא בין שיקוליו את העובדה שזו אחת המשמעויות הכבדות של הנטישה.
התפילה היא אכן שאלה קשה יותר. אחרי השואה טען הפילוסוף היהודי־גרמני תיאודור אדורנו שלא תיתכן שירה אחרי השואה ("לכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי"). אדורנו כמובן טעה, ולראיה ספרי השירה המצוינים שנכתבו אחרי השואה, גם בידי יהודים, ואפילו בידי ניצולי שואה. השאלה האמיתית היא אם תיתכן תפילה אחרי השואה. התשובה הפרטית שלי אומרת שאכן, אין "היגיון" בתפילה לאחר השואה, אבל הצורך האנושי להתפלל לא פסק גם בימינו.
התחושה שיש כל כך הרבה נסתר, שאינו בשליטתנו, גורמת גם לאנשים המגדירים עצמם חילונים להגיע לעולם התפילה בשעת מצוקה וצרה, כחלק מסך האמצעים שהם מבקשים שיביאו לישועתם. נראה שהתחושה הזו היא שעומדת גם בשורש תפילתם של רבים מאלה המגדירים עצמם דתיים. ומכיוון שהתורה, המצוות והתפילה לא נוצרו מלכתחילה אלא לשם התעלותו של האדם, הרי אם התפילה אכן יוצרת התעלות עצמית וקהילתית כזו, אין סיבה שלא לקיימה גם שלא מתוך אמונה בהשגחה או אמונה שהתפילה בהכרח תעזור. היא אולי לא תושיע את הנזקק לישועה עצמו, אבל היא תעזור לו ולקרוביו לדעת שניסו הכול, ובדרך אולי גם תגרום להם התעלות נפש פנימית.
מצד שני, המשמעות כבדת המשקל היא שיש טעם לדבוק בתפילה רק במידה שהיא אכן גורמת להתעלות הנפש. לגבי הדבקות באורח החיים היהודי, עומדת כל הזמן הדילמה שבין הנאמנות למסורת אבותינו לנאמנות לערכינו ההומניסטיים בהווה, וכל שאלה הלכתית צריכה להיבחן לאור הדילמה הזו.
